הקללה לברכה[1] / הרב יהודה שביב

א. החשבתו של המאורע

"שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען. תיפול עליהם אימתה ופחד". (שמות ט"ו, י"ד-ט"ז)

כך חזו משה ובני-ישראל ברוח קדשם את הבהלה שאחזה את כל העמים מסביב. גם רחב אשר ביריחו מאשרת את הדברים:

"...כי נפלה אימתכם עלינו, וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם; כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים... ונשמע וימס לבבנו" (יהושע ב', ט'-י"א).

ודאי חשב כל עם על דרכים שונות - דרכי לחימה, התגוננות והצלה. אף מואב כאחד מהם, אלא שבלק מלך מואב חשב על דרך מקורית, והזמין אליו את בלעם הקוסם, שכוח רב בפיו, לקלל את העם.

מה טעם ראתה התורה לתאר בהרחבה כה רבה את מהלכו של בלעם ונסיונותיו לקלל, ואת הברכות שיצאו מפיו?! ודאי נעשה הדבר כדי להחדיר את המאורע עמוק לתודעתו של העם, שהרי כל אותו מעשה מחוץ למחנה ישראל אירע, ואלמלא כתבה אותו התורה, לא היה העם יודע עד כמה קרוב היה להסתכן. אך מדוע מן חשובה ידיעה זו ?

יתרה מזאת, רישומו של המאורע נשאר חרות לדורות, ובעטיו נדחו המואבים מבוא בקהל ה' עד עולם, ככתוב:

"על דבר... אשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך. ולא אבה ה' א-להיך לשמע אל בלעם, ויהפוך ה' א-להיך לך את הקללה לברכה, כי אהבך ה' אל-היך" (דברים כ"ג, ה'-ו')

מכל הנפלאות שעשה ה' עם ישראל בצאתו ממצרים, מזכיר הנביא לעם רק אחד:

"עמי, זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור, מן השיטים עד הגלגל, למען דעת צדקות ה'" (מיכה ו', ה')

מה ייחודו של מאורע זה, שנתייחד לו מקום כה רב בתורתו ובזכרונו של העם ? .

ב. גדול ממשה

אין כברכות וכנבואות של בלעם לשגב, לעוצמה, להרחקת מבט, לצפייה רחוקה ער אחרית הימים, לתיאור מפורט של העתיד להיות בסוף כל הדורות. משלו חובק עולם ומלואו, תבל וכל אשר בה. יעקב אבינו מבקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו; אף משה אינו מרבה במילים על האחרית. נביאי ישראל, עם שציירו את תמונת העתיד, סיכמו: "עין לא ראתה א-להים זולתך, יעשה למחכה לו" (ישעיה ס"ד, ג'). והוא - ראה את אי לא עתה, התבונן באשר לא קרוב ?!

כבר עמדו חז"ל על גודל מדרגתו של זה, עד שהשווהו למשה, ואף שמוהו מעליו בכמה בחינות.

"'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה' - אבל באומות קם. ואיזה? זה בלעם בן בעור. אלא, יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עימו, ובלעם היה יורע מי מדבר עימו, שנאמר: 'נאום שומע אמרי א-ל ויודע דעת עליון', משה לא היה יודע מתי מדבר עימו עד שנדבר עימו, ובלעם היה יודע אימתי היה מדבר, שנאמר: 'ויודע דעת עליון'. משה לא היה מדבר עימו עד שהיה עומד שנאמר: 'ואתה פה עמוד עמדי', ובלעם היה מדבר עימו כשהוא נופל, שנאמר: 'מחזה שדי יחזה, נופל וגלוי עינים'. משל למה הדבר דומה - לטבחו של מלך, ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו". (ספרי, פרשת ברכה, פסיקתא ט"ז)

(על עומק משמעות הדברים - ראה במילואים ותיקונים בספרו של הרב הנזיר רבי דוד הכהן זצ"ל, "קול הנבואה" ) .

יש בו גדלות תהומית החובקת ראשית ואחרית (יחד עם שחיתות מוסרית שאין משל לה, ונפש תאבה אחוזה בתאוות שפלות, שאינה יודעת שבעה ושואפת לכבוד ולממון), מבט החושף שורשים ומגלה פסגת צמרות (יחד עם נחשים וקסמים ושאר מרעין בישין). על כן, קללה שלו - הרס רב בה, ומשדד הקב"ה מערכי הנהגת עולם כדי להפוך הקללות לברכות. דברים שאמר - דברים של הקב"ה הן, אמרותיו - תורה, והנהגות ה' עמו - הוראה. ואריכות דברים שבפרשה זוקקת לימוד, עיון והתבוננות.

ג. בדרך שאדם רוצה לילך

חפץ בלעם לילך אל בלק ולקלל את ישראל; הדבר ברור ועולה מתוך הפרשה. אך מה היה רצונו של מקום ? מחד - "ויאמר א-להים אל בלעם: לא תלך עימהם" (במדבר כ"ב, י"ב). מאידך - "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם" (שם, כ'). כשהולך בלעם בהסכמת ה' - "ויחר אף א-להים כי הולך הוא, ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו" (כ"ב). וכשבלעם מוכן לשוב - "ועתה אם רע בעיניך אשובה לי" (ל"ד) - עונה לו מלאך ה' : "לך עם האנשים" (ל"ה) .

כבר עמדו על כך חז"ל ולמדו מכאן עיקרון חשוב:

"מכאן את למד שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו, שמתחילה נאמר לו: לא תלך; כיון שהעיז פנים להלוך, הלך. שכן כתיב: 'ויחר אף א-להים כי הולך הוא'" (במדבר רבה כ', י"א)

כוונת הדברים: בתחילה מבקש בלעם לדעת מה דעת ה' על הצעת ההליכה. התשובה הא-להית: 'לא תלך עימהם'. כשהוא מעיז פנים לשאול פעם נוספת, משמע אין הוא מבקש לדעת מה דעת ה', שהרי דעת ה' השלילית ידועה לו היטב. מבקש הוא אך הסכמה לדרכו שלו, הנוגדת לדרך ה' , וזוכה לאותה הסכמה הגוררת חרון אף. "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו".

אם כן, מצאנו מבט שלילי על התופעה; אך ברמיזות חז"ל מצאנו גם נימה חיובית.

ד. חוצפא - מלכותא בלא תגא

"אמר רב נחמן: חוצפא, אפילו כלפי שמיא מהני. מעיקרא כתיב: 'לא תלך עימהם', ולבסוף כתיב: 'קום לך איתם' . אמר רב ששת: חוצפא - מלכותא בלא תגא" (סנהדרין ק"ה, ע"א)

כביכול הצליח בלעם לשנות את הדעה העליונה משלילה לחיוב. כיצד ? ובכלל, מה משמעות הפתגם מלכותא בלא תגא" ?

מאיר את הדברים האדמו"ר ר' צדוק הכהן מלובלין זצ"ל במאמר נועז ביותר.

"'לרשע אמר א-להים: מה לך לספר חוקי' (תהלים נ', ט"ז), ועל דבר זה ידוו כל הדווים, כי העובר על דברי סופרים נקרא רשע, כמ"ש (יבמות כ', ע"א). אבל על זה אמרו הקדמונים מאמר חז"ל (פסחים פ"ו, ע"ב): 'כל מה שיאמר בעה"ב עשה, חוץ מצא'" ("צדקת הצדיק", מאמר מ"ו)

כלומר, לפי הפסוק כמעט ואבדה תקוה, ורבים וטובים היו נדחים מהתורה - מספר החוקים - בהיותם מוגדרים כרשעים; שהרי אף מי שאינו שומע למצוות חכמים נקרא רשע, כדברי הגמ' ביבמות (ויש עוד מוסיף מהגמ' בב"ב נ"ז, ע"ב ומרש"י שם, שאף אם לא עבר עבירה, רק הכניס עצמו למצב שעשוי הוא לעבור, כבר קרוי רשע, עי"ש). אלא שלא בכל דבר צריך להישמע לבעה"ב. כשבעה"ב דוחה האורח ממחיצתו, אין עליו להשמע לו. לכן יש להאחז בתורה, חרף הקריאה "מה לך לספר חוקי". ודבר זה מאבותינו למדנו:

"ולא לחינם כתבה התורה עניין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה, ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם אל תעלו וכו', אלא שהם חשבו שזה בכלל 'חוץ מצא'. וע' בזוהר (ח"ג, ק"ס) - המליץ כל עניין המרגלים על התורה. והיה העונש שלא ישיגוה, ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השי"ת, כמו שאמרו ז"ל: חוצפתא - מלכותא בלא תגא. (ולמדוה מבלעם, שאח"כ הסכים הש"י, כי בלעם נסתכל עד עקבתא דמשיחא ולכך ידע סוד זה)"(שם)

מהו זה הסוד ?

"פירוש: כידוע מלכות הוא כנסת ישראל, וכתר הוא שורש רצון הש"י. ור"ל ממשלה מעצמו בלי רצון הרוצים, והתקרות כנסת ישראל מעצמם" (שם)

חוצפה - משמעה מלכות נטולת כתר. במלים אחרות - אתערותא דלתתא, תוך העזה והעפלה. והכתר - הוא העוטר את הראש מלמעלה ומגדיל אותו כלפי מעלה, כאותם מעפילים המהינים לעלות ההרה ביוזמתם הם. ומדוע לא עלתה בידם ?

"והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה" (שם)

כלומר, פעלו באותה מידה שלא בזמנה. כל הימים אין חוצפה מועלת, וודאי שלא כלפי שמיא. אך לכל עת, ואף לחוצפה:

"כמו שאמרו ז"ל (סוטה מ"ט, ע"ב): 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא', שאז הוא העת לכך (ולעתיד, נקבה תסובב גבר, ואכ"מ). ולכך אמר להם משה: 'והיא לא תצלח'. נראה שעצה היא, אלא שלא תצלח. ודייק: 'והיא', שבכל מקום דרשו רז"ל: היא ולא אחרת. שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמנינו זה שהוא עקבי משיח" (ההדגשה שלי) (שם, וראה עוד במאמר מ"ז)

בלעם, הצופה עד אחרית, נוטל ממידת האחרית ועולה בידו, והאריכה התורה בעניינו ללמדנו סוד אחרית הימים. סוד ההעפלה, החוצפה כלפי שמיא, כלומר לכיוון שמיא, שלא להירתע מכל דחיה בדרך העולה למעלה. לשאוף קרבתו, ולעשות אף אם נדמה שאין חפץ ואין רצון; לא להיתפס להרגשת דחיה עקב עוונות וחטאות נעורים. לחזר אחריו כביכול, לסובבו, עד כי יאות, עד כי יתרצה.

חוצפה כלפי שמיא היא שורש הקללה בעולם. נחש העיז פנים והחציף, וגרם קללת דורות. הקללה הופכת לברכה בימי האחרית, לעזות דקדושה.



[1] פורסם בדף קשר 190.