עבודת הקרבנות בזמן הזה (ג) - בגדי הכהונה[1] / יואל עמיטל

שאלה נוספת בעניין עבודת הקרבנות היא שאלת בגדי הכהונה - אותה מעורר ר' עקיבא איגר במכתב לר' צבי הירש קאלישר.

האבנט בבגדי הכהונה עשוי ארבעה מינים: תכלת, ארגמן, תולעת שני ושש משזר. לדעת רש"י[2], גם התכלת שבאבנט מופק מדם חילזון, ולא רק התכלת שבציצית. כן משמע גם מן התוספתא (מנחות ט, ו): "תכלת אין כשירה אלא מן החלזון". מהמשך התוספתא משמע, שמדובר גם על התכלת שבבגדי הכהונה משום שבהמשך הדברים מבארת התוספתא מהם תולעת שני ושש, שאינם קשורים לציצית אלא למעשה המשכן.

תכלת, ארגמן ותולעת שני מעכבין זה את זה (תוספתא מנחות פ"ו), ולפיכך לא ניתן לעשות את הבגדים ללא התכלת.

לדעת ה"משנה למלך"[3], לא רק האבנט של הכהן הגדול, אלא גם זה של כהן הדיוט עשוי מד' מינים. אולם, ר' צבי הירש קאלישר סבור, שלא כמשנה למלך, שרק אבנט של הכהן הגדול עשוי מד' מינים, ואילו אבנט של כהן הדיוט עשוי מצמר ופשתים בלבד, כמו שמשתמע בפשטות מלשון הרמב"ם. הרב קאלישר טוען שאף לדעת המשנה למלך יתכן שהתכלת אינה לעיכובא ומה ששנינו בתוספתא, שתכלת וארגמן ותולעת שני מעכבין זה את זה - דין זה קיים רק כשיש לפניו את כל המינים ואז זה לעיכובא אך כשאין אפשרות לדעת מהי התכלת אין הדבר מעכב.

אפשרות נוספת לביאור התוספתא מעלה הרב פראנק בקונטרס "הר צבי", לפיה, התוספתא האומרת שמעכבין זה את זה, היא דעת יחיד, שהרי מצינו מחלוקת בין רבי לרבנן בעניין ציצית, אם התכלת מעכב את הלבן (מנחות ל"ח) ולדעת רבנן התכלת אינה לעיכובא. הרב פראנק טוען כי מסתבר שאותה מחלוקת קיימת גם בבגדי כהונה, משום שלמדים תכלת של בגדי כהונה מתכלת של ציצית[4]. אם כן יתכן איפוא שהתוספתא מדברת רק אליבא דרבי שסובר שמעכבין זה את זה, אבל לרבנן - תכלת ולבן אין מעכבין זה את זה בין בציצית ובין בבגדי כהונה.

שאלה נוספת מעלה ר' עקיבא איגר במכתבו:

ואף אם היה לנו רשות להקריב, מלבד מה שכתב חתני נ"י (ה"חתם סופר") לנכון בעניין בגדי כהונה בתכלת וארגמן, גם יהיה תועלת רק לפסחים, כי קרבנות יחיד אין באין בטומאה, וקרבנות ציבור צריך להיות משקלי ישראל.

לגבי הבעיה שקרבנות ציבור צריכים להיות משקלי כל ישראל, טוען הרב קאלישר שאחד יכול לתת ולזכות על-ידי אחר לרבים, לפי שזכין לאדם שלא בפניו. וראיה מימי עזרא שלא היו רוב ישראל ואף-על-פי-כן הקריבו אז קרבנות ציבור.

דבר זה מבואר ברמב"ם:

אף כל קרבנות ציבור שהתנדב אותן יחיד משלו - כשרים, ובלבד שימסרם לציבור. (הל' כלי המקדש ח, ז)

שאלה אחרת קיימת בנוגע לייחוס הכהנים. וז"ל הרמב"ם:

כל הכהנים בזמן הזה בחזקה - הם כהנים ואין אוכלין אלא בקדשי הגבול, והוא שתהיה תרומה של דבריהם. אבל תרומה של תורה וחלה של תורה - אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס. (הל' איסורי ביאה כ', א)

בשו"ע (או"ח תנז) מביא הרמ"א בשם מהרי"ן, שאין מאכילין חלה בזמן הזה לשום כהן, כלומר: אפילו בתרומה דרבנן אין סומכים בזמן הזה על החזקה. בעל "מגן אברהם" כתב, שדין זה משום שאין מחזיקים אותו ככהן וודאי דדילמא נתחללה אחת מאמותיו, ומביא שכן פסקו המהרש"ל והמהר"ל. כך למד הרשד"ם[5] מדברי הריב"ש, שכל המוחזקים היום לכהנים הם ספק כהנים. לכאורה, אם אכילת תרומה מותרת רק לכהן מיוחס, כל שכן לגבי עבודה של המזבח שצריך דווקא כהן מיוחס.

איזהו כהן מיוחס? - זאת מבאר הרמב"ם:

כל שיעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני הכהן ופלוני בן פלוני הכהן, עד איש שאינו צריך בדיקה, והוא הכהן ששימש על גבי המזבח. שאילו לא בדקו בית דין הגדול אחריו, לא היו מניחין אותו לעבוד. (הל' איסורי ביאה כ, ב)

לדעת הרב קאלישר, כל עניין יוחסין הוא מדרבנן, ומן התורה אזלינן בתר רוב וחזקה. אלא שלכתחילה צריך דווקא כהן מיוחס עם עדות, כמו שמבואר ברמב"ם. וכן אומר השדה חמד[6]:

"שדעת הרבה מרבנן בתראי מסכמת להלכה ולמעשה, דהעיקר הוא, דהכהנים בזמן הזה הם כהנים וודאים, ובקדושתם וחזקתם הם עומדים לכל דבר מדיני כהונה."

כן היא גם מסקנת ה"חת"ם סופר"[7], שדן במעשה המובא בכפתור ופרח (פרק ו'), לפיו ר' חננאל מפריש עלה לירושלים ורצה להקריב קרבנות בזמן הזה בשנת שבע עשרה לאלף השישי, וז"ל:

ע"כ לפענ"ד לא צריכים לכהן מיוחס, ונאכל שם מן הפסחים עכ"פ, שהותר טומאה בציבור בערב פסח ולא צריך לשקלים ולא לכהן גדול. (שו"ת "חתם סופר", יורה דעה, רלו)

ה"חתם סופר" מוסיף שלגבי קרבנות, החשש שמא הכהן חלל הינו יותר קל, כמו שמבואר ברמב"ם:

כהן שעבד ונבדק ונמצא חלל - עבודתו כשרה לשעבר ואינו עובד להבא. ואם עבד לא חילל, שנאמר:"ברך ד' חילו ופעל ידיו תרצה" - אף חולין שבו תרצה. (הל' ביאת מקדש ו, י)

הרב קאלישר מוסיף ומוכיח שאין צורך בייחוס, מן המשנה:

אמר ר' יהושע: מקובל אני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו, שאין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב... (עדויות ח, ז)

פרש ר' עובדיה מברטנורא, שאינו בא לברר ספק משפחות המטומעות. ובפירוש "תפארת ישראל" כתב, שאינו בא לברר חללים שנתערבו בכהנים. וכן מוכיח הרב קאלישר מהרמב"ם, שבמקום אחד[8] כתב, שיעמוד נביא קודם מלחמת גוג ומגוג ולא יפסול אנשים שהם בחזקת כשרות. ואילו בהמשך[9] כתב שבימי מלך המשיח כשתתיישב מלכותו ויתקבצו אליו כל ישראל יתייחסו כולם על פיו ברוח הקדש שתנוח עליו. הרי שמה שכתב ברישא אמור לפני בא המשיח, ועוד לפני שכולם יתייחסו על פיו - כל הכהנים בחזקת כשרות.