לפי עוור לא תתן מכשול / הרב גדעון פרל
בהגדרת הלאו "לפני עוור לא תתן מכשול" ישנן שתים דרכים.
האחת – שהתורה צוותה שלא יכשל אדם ע"י מעשי חבירו, ואין אדם עובר על לפני עוור אלא אם כן חבירו נכשל לבסוף, ובעצם נתינת המכשול עדיין לא עבר על הלאו.
השניה – שהתורה צוותה שלא להניח מכשול שעלול להכשל בו אדם, ואף שאם עכשיו יש ספק אם יכשל בו מישהו, הרי שהמניח עבר כבר על לאו זה בעת הנחת המכשול.
ונפקא מינה – כאשר הניח מכשול ולא נכשל בו אף אחד. לפי הדרך הראשונה לא עבר על הלאו, ולפי הדרך השניה – עבר.
ועיין בחקירה זו בספר יד מלאכי סי' שס"ז, ומה שהסיק שם.
ונראה בזה חולקים הראשונים.
תנן בשביעית פ"ה מ"ח: "ב"ש אומרים לא ימכור לו פרה חורשת בשביעית, וב"ה מתירין מפני שהוא יכול לשוחטה". המשנה עוסקת בחשוד שיחלל שמיטה, והבעיה אם כשמוכרים לו פרה חורשת עוברים על האסור לפני עוור לא תתן מכשול, שהרי הוא עלול לעבוד בה בשמיטה.
והנה הירושלמי שם תלה בתחילה מחלוקת זו שבין ב"ש וב"ה במחלוקת רב ושמואל (בב"ב צ"ב:) לגבי המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, אי הווי מקח טעות. ומסיק הירושלמי שאין לתלותן זו בזו. ומהכרח קושיות הרמב"ן (בע"ז ט"ו:) ותוס' אנשי שם על השקלא וטריא שבירושלמי הנ"ל יוצא שהסבר הירושלמי בפשט המשנה הוא כדלקמן. ב"ה התירו למכור לחשוד פרה חורשת בשביעית משום שלמעשה אין שמוש בפרה זו בשנת השמיטה, וא"כ לסוחרים אין נ"מ בין פרה סתם לפרה חורשת, וערך כל הפרות שווה בשוק, לכן מותר למכור פרה חורשת אף לחשוד ואין בזה משום לפי עוור, דתולין שישתמש בפרה זו לבשר. והווי דומיא דמשנה ו' שם, דמותר למכור לחשוד בלי שמלאכתו לאסור ולהיתר, דתלינן שישתמש בו להיתר. ולפי"ז מתיישבות הקושיות על הירושלמי, ע"ש.
וכן הסביר בפשט המשנה הר"י בן מלכיצדק: "וב"ה מחירין דדבר שמלאכתו לאסור ולהיתר הוא, לאסור – החרישה, ולהיתר – שהמוכרה בסתם ונמצאת חורשת, הוא יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך". משמע, דחשבינן ליה כדבר שמלאכתו שווה לאסור ולהיתר כנ"ל.
ברם, הר"ש בפירושו למשנתנו כתב בטעם ב"ה: "מפני שיכול לשוחטה – דכל היכא דאיכא למיתלי תלינן וכו'". היינו, אעפ"י שפרה זו מלומדת לחרוש ועומדת לחרישה ולא לשחיטה, מ"מ תלינן בתליה כל שהיא, ואפילו דחוקה – ולא הווי דומיא דמשנה ו' גבי כלי המשמש במדה שווה לאסור ולהיתר דתלינן לקולא, דהרי הכא הפרה לחרישה עומדת.
ועוד, דמשמע מגמ' בב"ב צב: דרובא לרדיא ( - לחרישה) זבני, ומוכח דרך מעוט מוכרים לשחיה. ואם בכל אופן תלינן שהחשוד ישחטנה – משמע דסגי לדחות לפני עוור בתליה כל שהיא.
וכן מוכח מר"ת בתוס' גיטין ס"א. ד"ה "משאלת", ע"ש.
ואמנם, הרשב"א שם חולק על ר"ת, וסובר דבעינן דווקא תליה גמורה, שהסכויים שקולים, ולא ברחוקה. וכן סוברים הרמב"ן והריטב"א בע"ז טו: .
ונראה דהבדלי, וכן ר"ת, סוברים שהתורה צוותה שלא יכשל אדם במכשול שנעשה על ידך, ואינך עובר על האסור כל עוד לא נכשל בו אדם. וממילא בעת הנחת המכשול לא נעשה אסור ואם יש סברא כל שהיא לתלות ולומר שלא יכשל בו אדם, הרי סגי בזה שאף אם יכשל בו בסוף אינו עובר על לפני עוור, דחשיב שהנכשל הכשיל עצמו בזה, וסגי בתליה רחוקה.
מה שאין כן שיטת הירושלמי, וכן הרמב"ן והרשב"א, הסוברים שהתורה קבעה שהעבירה נעשית בעת הנחת המכשול, כשאמנם עלול להכשל בו אדם. ולכן כשעושה את מעשה המכשול, הרי עושה עבירה בידיו ממש, ולא סגי בתליה רחוקה לומר שאין בזה מכשול, ולכן בעינן רק תליה גמורה שלא יכשלו בו, וכיון שיש ספק בעצם המעשה אי הוי מכשול – לא חשוב כמכשול כלל, ואם יכשל בו אדם, הרי זה אשמת הנכשל.
וכן הכריע ביד מלאכי שם, והביא ראיות מגמרות מפורשות להכרעתו.
ונפקא מינה הלכה למעשה מזה היא שהמלווה ברבית עובר על לפני עוור לא תתן מכשול בשעת ההלוואה כשקוצב הרבית, אעפ"י שלבסוף הלווה לא ישלם הרבית. ולפיכך נמצא שאף הלווה עובר על לאו זה בשעת ההלוואה כאשר מסכים לקבל הלואה ברבית, שהרי באותו רגע הרי הוא מכשיל את המלוה בלפני עוור, ונמצאו שניהם עוברים בלאו זה כאחד (ועיין בהלכות אלו ביורה דעה, סי' ק"ס בהלכ' רבית).