בלכתך בדרך / יואל עמיטל
"הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם – דברים שלא נשתמש בהן מטבילן והן טהורין". (גמ' בסוף מס' עבודה זרה)
הטעם להטבלת כלי סעודה שקנה מגוי מובא בירושלמי: "לפי שיצאו מטומאת נכרי ונכנסו לקדושת ישראל".
בהמשך הברייתא כתוב, שדברים שנשתמש בהן ע"י חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין.
הר"ן מביא את טעם הירושלמי להטבלה, וכותב שאם הטבילו כלים הצורכים גם הגעלה לפני שהגעילום, הרי זה כטובל ושרץ בידו (שהרי עדיין הכלי אסור בשמוש), ועל כן יש להגעיל ואח"כ להטביל.
בתוס' כתבו שמגעילן ומטבילן – לאו דוקא, אלא אפילו מטביל ואח"כ מגעיל, דהך טבילה אינה בשביל טומאה דליהוי כטובל ושרץ בידו, דאפילו חדשים צריכים טבילה.
א. מה המחלוקת בין הר"ן והתוס' בהבנת דברי הרישולמי?
ב. מחלוקת ראשונים דומה מצינו לגבי גר שטבל לפני המילה. דעת הנמוקי יוסף ביבמות שהוא כטובל ושרץ בידו, ודעת הרמב"ן שבדיעבד מועיל.
האם אפשר לקשר בסברא בין שתי המחלוקות?