עבודת הקרבנות בזמן הזה (ב) - קביעת מקום המזבח[1] / יואל עמיטל

הרמב"ם כתב (בעקבות הגמרא בזבחים סב ע"א), שבימי בית שני הוצרכו לנביא שיעיד להם על מקום המזבח:

המזבח מקומו מכוון ביותר ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר (דברי הימים ב' כ"ב, א): "זה מזבח לעולה לישראל". (הל' בית הבחירה ב, א)

ושלשה נביאים עלו עימהם מן הגולה, אחד העיד להן על מקום המזבח, ואחד העיד להן על מידותיו, ואחד העיד להן שמקריבין על המזבח הזה כל הקרבנות אף-על-פי שאין שם בית. (שם, שם, ד)

הרב קאלישר ב"דרישת ציון", התייחס לנקודה זו, וכתב שהצורך בנביא היה דווקא אחר חורבן בית ראשון שנתקיים בו "ערו ערו עד היסוד בה" (תהלים קל"ז, ז) ולא נשאר כל יסוד. אבל אחר חורבן בית שני, שנשאר הכותל המערבי, אפשר למדוד מהכותל על-פי המידות שכתב הרמב"ם וכך למצוא את מקום המזבח.

לגבי טענת הרב קאלישר ש"ערו ערו עד היסוד בה" נאמר על חורבן בית ראשון, מעיר הרב פראנק ב"הר צבי", כי במסכת גיטין (נ"ז ע"ב) מבואר שפסוק זה נאמר על חורבן בית שני דווקא, ובכל זאת אחר חורבן בית ראשון הוצרכו לנביא שיעיד על מקום המזבח, ואי אפשר היה למדוד.

אפשרות נוספת לקביעת מקום המזבח, היה על-פי מדידה מאבן השתיה, שלדעת הרדב"ז[2] היא כיפת הסלע. אולם גם את האפשרות הזו דוחה הרב פראנק, שהרי אין אנו יודעים באיזה מקום בקדש הקדשים היתה אבן השתיה. לדעת הרמב"ם[3] אבן השתיה היתה במערב קדש הקדשים ועליה היה מונח הארון. לדעת התוספות[4] הארון היה במזרח קדש הקדשים. לדעת רש"י[5] הארון היה במרכז קדש הקדשים. לפיכך לא נוכל לחשב את מקום המזבח על-פי מדידה מאבן השתיה.

אפשרות נוספת מעלה הרב קאלישר (בסוף ההוספות למאמר קדישין). בידוע שהר הבית נבנה על-גבי מחילות, "כיפין על גבי כיפין", מפני טומאת קבר התהום. אך בנוגע למקום המזבח אומר הרמב"ם:

וזה שנאמר בתורה: "מזבח אדמה תעשה לי" - שיהיה מחובר באדמה, שלא יבנוהו לא על גבי ולא על גבי מחילות. (הל' בית הבחירה א, יג)

על פי זה מציע הרב קאלישר, על ידי חפירות, למצוא את מקום המזבח, שאין תחתיו שום חלל.

אלא שגם דבר זה אינו ברור, ותלוי במחלוקת; ה"משנה למלך" (בהלכות בית הבחירה שם) סבור שהמזבח לא היה כלל על גבי מחילות וכיפין ואילו המלבי"ם[6] סבור, שגם המזבח נבנה על מחילות וכיפין שהרי על-כרחך גם תחת למזבח היו מחילות, משום שגם שם שייך חשש של קבר התהום[7]. על כן צריך גם מתחת למזבח מחילות מפני הטומאה, אלא שהמחילות אינן פתוחות למזבח, ואם הן פתוחות - המזבח נפסל.

הרב קוק זצ"ל, במשפט כהן (סימן צא), דוחה גם אפשרות לומר שמקום המזבח אינו לעיכובא, שהרי כיוון שאין אנו יודעים את מקום המזבח, הרי זה כאילו אין המזבח ראוי להיות במקומו ועל כן מקומו מעכב. חסרון ידיעתנו, לדעת הרב, נקרא: "אינו ראוי" ואם כן קיימא לן: "כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת בו וכל שאין ראוי לבילה, בילה מעכבת בו" (מנחות קג ע"ב). לפיכך אי אפשר לבנות את המזבח שלא במקומו אפילו אם מקום המזבח אינו לעיכובא.

שאלה נוספת לגבי ההקרבה היא בנוגע לטומאה, שהרי כולנו טמאי מתים. להלכה נפסק שטומאה דחויה בציבור, הן לגבי בנין המזבח, שטמאים יכולים להיכנס ולבנותו[8] והן לגבי הקרבת הקרבן[9], שכל קרבן שקבוע לו זמן, בין קרבן ציבור ובין קרבן יחיד, הרי הוא דוחה את השבת ודוחה את הטומאה.

לגבי קרבן שקרב בטומאה, קיים הבדל בין קרבן פסח לשאר קרבנות ציבור. בקרבנות ציבור כתב הרמב"ם:

כל קרבנות ציבור קבוע זמנם לפיכך כולן דוחין את השבת ואת טומאת המת. וכל קרבן מהן שקרב בטומאה אינו נאכל אלא מקטירין ממנו דברים הראויין להקטרה. והשאר הראוי לאכילה נשרף כשאר קדשים שנטמאו". (הל' ביאת מקדש ד', י)

ואילו לגבי קרבן פסח פסק הרמב"ם:

פסח שהקריבוהו בטומאה, הרי זה נאכל בטומאה, שמתחילתו לא בא אלא לאכילה. (הל' קרבן פסח ז, ח)

הבעיה היא, שמכיוון שטומאה דחויה בציבור (ולא הותרה), צריך ציץ לרצות על הטומאה[10], והציץ צריך להיות על ראש הכהן הגדול, והכהן הגדול צריך להיות לבוש שמונה בגדים, כולל את החשן והאפוד.

בקונטרס "דרישת ציון וירושלים"[11] נשללת לגמרי האפשרות של הקרבה, בין השאר בגלל בעיה זו. אולם מסקנת ר' צבי הירש קאלישר במאמר קדישין, שכל עניין ריצוי ציץ הוא רק משום קנסא והיכא דאי אפשר, דחי בלא ציץ, ואין צריך ציץ לרצות על הטומאה.