לפרקי אבות - "ועמך כולם צדיקים" / ישעיהו יחיאלי

"האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דאבות".

נסמכה ל"אבות" תחילת המשנה הראשונה בפרק חלק וז"ל:

"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: 'ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצטר מטכי מעשה ידי להתפאר' (ישעיהו ס', כ"א)".

ומבואר ב"תפארת ישראל" שבימות החום נוטים בני האדם להפגש, דבר שעלול להביא לדבורים מיותרים ואסורים לכך נתקנה אמירת פרקי אבות, ולכך נסמכה להם משנה זו אשר בקריאתה יובן שטבע ישראל להיטיב והחטא הוא בנגוד לטבע זה שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב".

*

"כל ישראל" – לכל אחד מישראל יש ניצוץ פנימי שאינו כבה על אף שפוגעים בו בחטאים, כיון שהנשמה הישראלית נטעה ע"י הקב"ה. "נצר מטעי", כך מבואר בתפארת ישראל.

ומוסיף המהרש"א ומסביר שיש להבדיל בין נטע מעשה ידי אדם לבין נטע מעשה ידי ד'. שהרי נטיעות שנטעו ע"י אדם – יש לרשע שליטה עליהן ועלולות להביא לחטא (כרמו של נח), בעוד שאלה שנטעו בידי ד' – אין הרשע יכול לשלוט בהן. "מעשה ידי להתפאר".

אולם עדיין תמוהה הקביעה הכוללנית במשנה ויש להוסיף ולהאיר.

הגם לרשעים חלק בעוה"ב? הגם לכופרים בעיקר, וכיו"ב?

מבאר המאירי שבאמת לכל אחד חלקו בעוה"ב, אלא שהאדם נענש על רשעתו בעוה"ז ואח"כ נכנס לעוה"ב. יוצאים מכלל זה עובדי עבודה זרה וכופרים בעיקר "וכן כל שיחטא בפינות התוריות וביסודות הדתיות". וזהו שנאמר" ועמך כולם צדיקים" – מי שמאמין משייך את עצמו לכלל ישראל אין החטאים מפקידים ממנו דרגת "צדיק" ומקבל שכרו ומדורו בעוה"ב. וראיה לדבריו מתוס' בכתובות (ק"ג:): מספרת שם הגמרא ש"כל דהווה באשכבתא דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב". שואל תוס': והתנן "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב"?

אלא שמי שהיה באותו מעמד מזומן לחיי העוה"ב בלא דין ויסורין, משא"כ בכל אדם שמקבל חלקו אחרי שנענש והתכפרו עוונותיו.

*

"יש להם חלק" – הרב ראובן מרגליות (בעל "מרגליות הים" על סנהדרין) מדייק מלשון המשנה:

"יש להם חלק" – יש, הווה, מציאות. לא היה ואיננו, ולא איננו ויהיה, כי אם ישנו וקיים. בדומה לבן שזכותו בנכסי אביו כיורשו הבלעדי קיימת בלא שום קנין, ולעולם, וגם אם בזבז הבן נכסיו ונאלץ למכור שדהו הרי זה חוזר ביובל כי השייכות נשארת, ורק באופן זמני ניתנה לאחר. "לעולם יירשו ארץ". כשם שיש לכל אחד ואחד מישראל חלקו בארץ ישראל ואין כל אפשרות למוכרה לצמיתות, כך הוא חלקו בעוה"ב. וכן כתבו הרמב"ן ואבן עזרא בפרשת וישלח (ל"ג, י"ט) שמי שיש לו חלק בארץ ישראל חשוב בחלקו בעוה"ב "והרי זה בא ללמד ונמצא למד – כמו שנחלקה א"י לכל שבטי י-ה ויש לכל אחד מישראל חלק בה לעולם כן יש לכל אדם מישראל חלקו בעוה"ב וישוב כל איש אל נחלתו". עכ"ל.

יש להוסיף שני דיוקים מהסיפא של הפסוק.

הרב זצ"ל ב"עולת ראיה" מציין שנצר שונה מכל זרע בכך שגם בלי טפול הוא עץ עושה פרי וכך ישראל שנטעו ע"י הקב"ה הם עץ עושה פרי בלא כל שינוי במצבם. "נצר מטעי".

"מעשה ידי להתפאר" – מביא הרג מרגליות (בספרו הנ"ל) בשם ספר שד"י שמכאן הראיה למשנה. הרי נאמר בגמרא בשבת (ל"ב:) "מעשה ידיו של אדם אלו בניו" – ובכן, ישראל שהם בנים למקום הם שנקראו מעשה ידיו ובהם הוא מתפאר. "וכשעלה ברצונו יתברך לברוא את העולם וגלויים היו לפניו מעשה איש ועלילותיו ועכ"ז בראם להיטיה ולא ידח מהם נידח וכל אחד מישראל ינחל חלקו לעוה"ב".

* * *

הדברים מתקשרים למשנה שנסמכה לסיומם של הפרקים – המשנה המסיימת את מס' מכות:

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'. (ישעיהו מ"ב, כ"א)".

האם תרי"ג מצוות מזכות או שמא, לכאורה, מחייבות ומגבילות? אלא שרצה הקב"ה לזכותנו – "להצדיק ישראל בריבוי שכר" (תפ"י) – לפיכך הרבה במצוות ופרטיהן. ו"כל המעשים כולם וכל המצוות, כל המנהגים, אינם כי אם כלים רבים המכילים בקרבם כל אחד ואחד נצוצי אור אחדים מהאורה העליונה, ולפי חסנם של הכלים, לפי טהרתם ודיוקם המכוון, כדמות הדיוק הבלשני לעומת הרעיונות הפנימיים שמתבטאים על ידם – כך האורה מתגלת. ולפי מרבית הדעה, השכל גדולת המחשבה והרחבתה, כן טל חיים מרטיב ומחיה את כל לב שוקק ונפש צמאה". (מאמר המחשבות ב"עקבי הצאן").

לפיכך "העבודה היותר קדושה של עבודת-ההוראה בדורותינו אלה" היא "להקל מעל בנינו איך למצוא את האידיאלים הרמים בכל מהלך החיים של קיום התורה ומצוותיה לבל יהיה 'דבר ה' צו לצו צו לצו קו לקו קו לקו זעיר שם וזעיר שם' (ישעיהו כ"ח, י"ג), כי אם מצוה כוללת, חיה, קימה ונאמנה, מביאה אור חיים וזיו כבוד לכל אחד מבנינו בפרט ולכלל – עמנו בכלל". (מאמר דעת אלקים, שם).

ע"י עבודה זו תזורז ההשלמה ויתקרבו ימי הרבות צדק "ועוד מעט ואין רשע והתבוננת על מקומו ואיננו" (תהילים ל"ז, י'). "ואנו מתעדנים ומתמלאים גודל קודש, שפעת קודש, רוח הקודש, ניצוצות אורו של המשיח נכנסים בנשמתנו, והריחו ביראת אלקים, ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אוזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והיכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימות רשע, ואין רשע, כי הרשעות תימחה, ועמך כולם צדיקים". (אורות ישראל, ד', ט').