א.
על קרבן העומר ומצות ספירת העומר כותבת התורה באמצע פרשת המועדות שבספר ויקרא:
"כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה, והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן. והניף את העומר לפני ה'... ועשיתם ביום הניפכם את העומר כבש תמים בן שנתו לעולה לה'. ומנחתו שני עשרונים סולת... וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עומר התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה... תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג, י'-ט"ז.)
עומר הפך כאן לכמין שם תואר לקרבן שהקריבו ממחרת השבת. באמת אין העומר מבטא כל עצם או חפץ, אין הוא אלא שם מידה. כאמור: "והעומר עשירית האיפה הוא" (שמות ט"ז), והוא כלי שבו מודדים: "וימודו בעומר" (שם), "מלוא העומר ממנו" (שם). נמצא, מניחים את עיקר עצמו של הקרבן, היינו ראשית קציר שעורים, ונתפסים לטפל - כמות השעורים. משל היתה התורה מזכירה 'והניף את בן השנה' במקום 'את הכבש', עשרון תחת שם המנחה, וכיו"ב.
אף במטבע של ברכה אומרים אנו "על ספירת העומר". וכי על ספירת העומר נצטוינו? והלא מונים אנו ימים ושבועות?!
הדגשת אמת המידה - העומר - מורה שהיא המבטאת ביותר את ענין הקרבן והספירה. מה הדבר?
ב.
התורה מספרת:
"ויסעו מאילים ויבואו כל עדת בני ישראל אל מדבר סיני... בחמישה עשר יום לחודש השני לצאתם מארץ מצרים, וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אליהם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר - הבשר, באכלנו לחם לשובע, כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב" (שמות ט"ז, א'-ד').
חודש ימים לאחר שיצא ממצרים, מתלונן העם על חוסר לחם. זאת, כי תם הלחם אשר הוציאו ממצרים (ראה רש"י שם(.
אך אם אמנם רק לחם ביקשו, כי אז היו צריכים לקבל לחם, מאכל גשמי רגיל המזין את הגוף. לא כן היה. הקב"ה הוריד להם מן. מה טיבו של אותו מן?
"ידוע כי יש במן ענין גדול, רמזוהו רבותינו במסכת יומא: "'לחם אבירים אוכל איש' - לחם שמלאכי השרת אוכלים, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי ישמעאל: טעית, וכי מלאכי השרת אוכלים לחם... אלא לחם אבירים - לחם שנבלע באבירים". והענין הזה שאמר ר' עקיבא הוא, שקיום מלאכי השרת בזיו השכינה. וכן דרשו "ואתה מחיה את כולם" - ואתה מחיה לכולם. ועליו נאמר: "ומתוק האור", שישיגו בו באור טוב טעם, והמן הוא מתולדות האור העליון שנתגשם כרצון בוראו יתברך. ונמצא שאנשי המן ומלאכי השרת ניזונים מדבר אחד... ואמרו במכילתא: היום אין אתם מוצאים אותו, אבל אתם מוצאים אותו לעולם הבא..." (רמב"ן לפסוק ו'; ועיי"ש עוד).
אם זו היא תשובת ה' לתלונתם, משמע שגם על כך, ואולי בעיקר על כך, התלוננו. על חוסר מזון רוחני, על זיו א-לוהי שהזין את הנפש ועתה נגוז והולך, על חוויות של דביקות שנספגו ביציאת מצרים ובמראה האותות והמופתים וקריעת ים סוף, ועתה כעבור חודש תם זה הלחם.
שאלתם זו כהוגן היתה, ועל כן נענו בפנים מאירות (ראה רש"י לפסוק ז'), כי אשר תחסר בנפשו ההארה הא-לוהית, אחת דרכו - בקשה ותביעה מאת ה' שיאיר שוב פניו אליו.
ג.
"ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו. למען אנסנו הילך בתורתי אם לא... זה הדבר אשר צוה ה'. לקטו ממנו איש לפי אכלו עמר לגלגלת... וימודו בעומר... איש לפי אכלו לקטו; והעומר עשרית האיפה הוא" (שמות שם).
עומר - הוא כמות האוכלים היומיומית הדרושה לקיומו של האדם, על כן בחלוקת המן לא העלה אדם בידו יותר מאותה מנה.
האוכל היורד מן השמים ניתן בדקדוק: "ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר".
אף במזון רוחני כך.
הארה שהאירה בנפשם של בני ישראל, חזיונות שחזו, אור שהבהיק כנגדם היו למעלה ממה שהכלים יכלו לשאת. אף זה היה בחינת "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות", אף זה בחינת חפזון שלא בדקדוק ובמדה, בחינת פסיחה ודילוג.
"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל". אך עדיין שפחה היתה. פתחו של אולם שנפתח כנגדם, רחב היה מכדי שיוכלו להיכנס אל תוכו כניסה של קביעות. ועם עבור החודש חשו ריקנות בנפשם, חלל בנשמתם, ושאלו לחם, מזון רוחני. וזה ניתן להם מעתה שלא בגודל אלא בכמות מדודה, קצובה ויומיומית, ככל שיכולה הנפש להכיל. עלייה איטית מודרגת, שלב אחר שלב.
ד.
"מה שהיה הוא שיהיה... ואין כל חדש תחת השמש" (קוהלת א', ט'). גלגל סובב בעולם, אשר אירע הוא שיהיה. נע הוא העולם באותו מסלול, אם כי בכל שנה על מישור גבוה יותר, מעולה יותר.
מכאן מבט אמיתי יותר על סדרת המועדות.
לא רק סמלים וזכרונות ימים עברו, אלא מעשים וחויות שבהווה - "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (פסחים פ"י, מ"ה).
אמנם בהלכה, הניסוח הוא: "חייב אדם להראות את עצמו..." (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז ה"ו). זאת אולי, כי ההלכה אינה יכולה לצוות כל כך על חויות נפשיות אלא על הצד החיצוני-צורני, "להראות", היכול להביא לידי התחושות הפנימיות. בכל שנה ושנה יש בידי האדם לחוש מחדש את תחושת החירות במלוא עומקה ועליוניותה, ואור גדול מאיר לו בליל השימורים. אך זה האור מההתעוררות העליונה בלבד הוא, ולכן גם אחיזתו בנפש האדם אינה קבועה ויציבה, עלול הוא להיגנז. על כן אולי נקבע למחרת הפסח מועד הקרבת העומר, ועמו מצות ספירת העומר, לאמר - מיד עם היום הראשון, עוד בטרם החלו להימוג החויות הנפלאות של היציאה לחירות, עוד בטרם יפול האדם מהדרגה הגבוהה אליה הועלה, מיד יתחיל העמל המדוד היומיומי של תיקון מידות ומעשים, של היטהרות, של התעוררות תחתונה, כרי לבסס, לחזק ולקיים את ההשפעה הגדולה שירדה ממרום.
עליה מדודה זו אין עמה קפיצות ודליגות; כל יום ומנתו שלו, מנת הקיום, העומר. כל יום תיקונו שלו. על כן אין סופרים את הימים שעוד נותרו אלא את הימים שכבר עברו, הימים שכבר נטהרו. הספירה היא גם מלשון ספיר, יש בה מן הזיכוך והניקוי. (והשווה זוה"ק כאן ואוה"ח.)
שתי עליות הן. האחת בה אוחזים לו לאדם בציציות ראשו ומטלטלים אותו אל על, והשניה בה מטפס הוא בכחותיו שלו צעד אחר צעד.
הראשונה - "ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי" (שמות י"ט, ד').
והשניה - ספירת העומר.
"וטענית יתכון על עננין הי כעל גדפי נשרין מן פילוסין, ואובילית יתכון לאתר בית מוקדשא למעבר תמן פסחא. ובההוא ליליא אתיבית יתכון לפילוסין, ומתמן קריבית ותכון לאולפן אורייתי" (תרגום יב"ע, שם).
אי אפשר לה לשניה ללא הראשונה. הראשונה היא המצביעה על הפיסגה, על מחוז החפץ, אך ללא השניה אין לה לראשונה קיום.
ה.
יפים הדברים בכל דור ודור; יפים ביותר בדורנו שלנו. דור שזכה לחזיונות נפלאים, שאור גדול האיר לו, שהועלה בבת אחת למדרגה גבוהה, שראה עין בעין כיצד עוד מעט ושבה שכינה לציון. והנה אט אט נגוז האור, הועמו החזיונות, ועולם כמנהגו נוהג ומפטירין כדאשתקד, ופה ושם עולה התמיהה האם חזיון שווא חזינו, ואחרים אומרים כן בפה מלא.
החזיון חזיון אמת. והאור אמיתי הוא, אלא שהכלים צרים היו מהכיל. על כנפי נשרים נישאו והמריאו- וקרבן אליו יתברך. אך עליה זו שבאתערותא דלעילא, אינה ממושכת, אחריה יורדים שוב לפילוסין - היא רעמסס שבמצרים. חוזרים אל בינות המיצרים, אך לא בכדי להישאר שם, אלא כדי לשוב ולעלות ולטפס צעד אחר צעד, בתיקון מידות ומעשים, בזיכוך והתנקות, עד ששבים ובאים ועולים שוב "לאתר בית מיקדשא", לאחוז באותו מקום, באותה מדרגה, אחיזה של נצח.