הגשת כיבוד למי שאינו מקיים מצוות / הרב יהודה עמיטל

שאלה:

האם יש להמנע מלכבד בדברי מאכל את אלה שאינם נזהרים בנטילת ידים וברכות לפי המבואר באורח חיים (סימן קסט סעיף ב ובסימן קסג סעיף ב ברמ"א), ולא ראיתי מקפידים על כך ומעשים בכל יום שמזמינים לסעודות ושמחות גם כאלה שאינם נזהרים בנטילת ידים וברכות ולא שמענו עוררין.

תשובה:

אפתח במה שסיימת - כבר לפני מספר דורות כתב המאמר מרדכי בפירוש על אורח חיים (סימן קסט) אחרי שברר שמצד הדין יש להחמיר: "אלא שאין אנו נזהרים בכך והשם יכפר בעד". חובתנו איפוא "לצדד להתיר וללמד זכות מה שהעולם אין נזהרים כלל לחוש משום לפני עיוור בזה" (לשונו של בעל תורת חסד, תשובה סימן ה בענין בעלי מסעדות המוכרים לכל מבקש).

הנה מקור דין זה במסכת חולין (דף קז עמוד ב):

"תא שמע דאמר ר' זירא אמר רב לא יתן אדם פרוסה לתוך פיו של שמש אלא אם כן יודע בו שנטל ידיו".

ולהלן:

"תנו רבנן לא יתן אדם וכו' והשמש שלא נטל ידיו אסור ליתן פרוסה לתוך פיו".

וברבנו יונה על ברכות (דף מב עמוד א באילפס) כתב:

"יש למדין מכאן שאין ראוי לתת לאכול אלא למי שיודע בו שיברך, ונראה שכיון שמתכון לעשות מצוה שנותן בתורת צדקה מותר".

ומעדני יום טוב על הרא"ש בחולין (אות ת) מסתפק האם הלשון "לתוך פיו" דוקא, כלומר שרק לתוך פיו אסור אבל לתת בידו מותר. ומסיק דלאו דוקא, מהא דגרסת הרי"ף והרא"ש בדברי רב היא: "לא יתן אדם פרוסה לשמש", ואינם גורסים "לתוך פיו של שמש".

והנה, לשון הרמב"ם (הלכות ברכות פרק ו הלכה יט):

"אסור להאכיל מי שלא נטל ידיו, ואף על פי שנותן לתוך פיו".

משמע, שלתוך פיו הוה רבותא, וכן כתב הכסף משנה:

"וסובר רבנו דלרבותא נקט לתוך פיו אף על גב שאינו נוגע, וכל שכן שאסור ליתן בידו".

אולם, מה שרצה מעדני יום טוב להוכיח מהרי"ף והרא"ש, נראה דאדרבה, הרי"ף והרא"ש סוברים דרק לתוך פיו אסור.ואף על גב שרק בברייתא הם גורסים "לתוך פיו", ואילו בדברי רב גורסים "לא יתן אדם פרוסה לשמש", על כרחך גם פרוש דברי רב הוא "לתוך פיו" כדמפרש הרי"ף בסוף פרק אלו דברים (דף מב עמוד ב באילפס) על פי שיטת ריב"ב (בדפוס וילנא), שהרי הגמרא בחולין מוכיחה מדברי רב שהאוכל מחמת מאכיל [רש"י: אדם שאוכל מיד חברו התוחב לתוך פיו] צריך נטילת ידים. ולפי גרסת הרי"ף והרא"ש - מה ראיה? דלמא רב מיירי בנותן לתוך ידיו שהאוכל נוגע בלחם? ועל כרחך שבנותן לתוך ידו אין משום אסור לפני עיוור, ואף על גב דגם במושיט יין לנזיר יש אסור לפני עיוור - שאני הכא דהלחם כשלעצמו איננו אסור, ועוד נדון להלן בסברה זו.

והנה בעצם החלוק בין נתינה לתוך פיו לנתינה לתוך ידו, מצינו דוגמא לזה ברמב"ם (הלכות מעשר פרק י מהלכות מעשר הלכה יג):

"רופא חבר שהיה מאכיל לחולה עם הארץ מפירות ע"ה - נותן לתוך ידו אבל לא לתוך פיו".

ועוד נראה דגם התוס' סבירא ליה דרק לתוך פיו אסור דכתבו בעבודה זרה (דף ו עמוד ב ד"ה מנין) דאסור להושיט למומרים לעבודה זרה דבר אסור. ואמאי נקטי דבר אסור? - אפילו דבר היתר אסור בגלל נטילת ידים וברכות. ועל כרחך, דאי משום הא - רק לתוך פיו אסור, מה שאין כן דבר שהוא עצמו אסור - גם להושיט אסור.

אמנם, להלכה ודאי שלא נוכל לסמוך על זה בלבד, שהרי הטור (סימן קסט) לא הזכיר לתוך פיו, וכתב שם הבית יוסף:

"מדברי רבנו נראה דלתוך פיו לאו דוקא אלא אפילו לידיו נמי אסור".

ועיין שם בב"ח דמתקשה בלשונו של הבית יוסף דמאי אפילו לידו, אדרבה כל שכן דאסור לידו. ולפי דברנו אתי שפיר.

אולם, באופן שאין כאן "תרי עברי דנהרי", דהיינו שההוא יכול להשיג אוכל בלעדיו, כתב הפרי מגדים דמותר לתת לתוך ידו ולא לתוך פיו. ומוכיח זאת מדברי המגן אברהם (בסימן קסג סעיף קטן ב), עיין שם. וזו לשון הפרי מגדים (שם באשל אברהם): "והנה לפני עוור לאו הווה. ומסייע ידי עבירה דרבנן הוא וכו', ולפי זה באסור דרבנן, אם "בתרי עברי דנהרי", כעין תורה תקנו ועובר לפני עוור לא תתן מכשול מדרבנן, אמנם מסייע ידי עוברי עברה בדרבנן הוא גזירה לגזירה. והביא דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י' דמעשר, וכו', ומכל מקום לפיו ממש לא יתן וכו', אם כן משמע דבדרבנן לא גזרו מסייע, ועל כל פנים לידו מותר, הוא הדין מאכיל בנטילת ידים דרבנן מותר לידו אם הוא של אוכל ולא קאי בתרי עברי דנהרא". ועיין בשו"ת שאילת שלום (סימן עו) דאפילו אם המושיט נותן לו משלו, אלא שההוא ימצא במקום אחר, אפילו לא אותו מאכל אלא מאכל אחר, דאין הבדל שהרי סוף סוף כל מאכל טעון ברכה - אין זה נקרא תרי עברי דנהרי, ויש איפוא לסמוך באופן כזה על היתרו של הפרי מגדים[1].

והנה, כל זה מדובר כשמאכיל בידיים דהיינו שנותן לתוך ידו. ובשו"ת תורת חסד (סימן ה') ציין את תוספות יום טוב (מסכת דמאי פרק ג משנה ג) דלשון "מאכילין" משמע שנותן לתוך ידו. וכן כתב בעטרת זקנים על השולחן-ערוך (סימן קסג) אך הוסיף שם:

"ונראה לי אפילו להניח לפניו אסור, ועיין ביורה דעה סימן קנא סימן ב".

אך כבר תמה עליו השדה חמד (כרך ב במערכת וא"ו כלל כו אות יט):

"ודאי הדין אמת כשאמרו שאסור להכשיל חברו בדבר אסור לאו דוקא להאכילו ולהשקותו בידים, דאפילו ליתן לפניו אסור. אמנם זהו במושיט דבר האסור לחברו אבל להושיט לחברו אוכל המותר לו - מהיכי תיתי לאסור משום שלא נטל ידיו".

ומסיים דזה ברור ודברי הרב עטרת זקנים צריכים עיון. וכעין חלוק זה כתב גם בשו"ת תורת חסד הנ"ל ומסיים שם:

"ומכאן כשאין גוף הדבר איסור ומכשול בעצם נראה לי דלכולי עלמא אין אסור אלא כשמאכיל לחברו בידים".

ועיין שם עוד שמבאר את שיטות הפוסקים בענין הלאו של לפני עיוור באסור דרבנן, ומסיק שם דאף לדברי התוספות בסוף פרק קמא דעבודה זרה דיש אסור לפני עוור באסור דרבנן היינו דוקא באופן שיש אסור על הדבר עצמו והדבר בעצם הוא מכשול. וכן מוכיח בספר אפיקי מגינים על שלחן ערוך מדברי הב"ח בסימן קסט דלהניח לפניו מותר.

והנה, גם במאכיל בידיים מצינו אופן להקל, והוא מה שכתב הרמ"א (סימן קסט סעיף ב' על פי תלמידי רבנו יונה בסוף פרק אלו דברים):

"ויש מקילין אם נותן לעני בתורת צדקה".

ובבאור הגר"א (שם) כתב:

"ונראה דלמד ממה שכתוב בריש פרק ג דדמאי, וחכמים אומרים וכו' ועיין רמב"ם שם ואולי יקשה וכו'",

ופרוש דבריו דאיתא שם:

"מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי וכו' וחכמים אומרים גובים סתם ומחלקים סתם, והרוצה לתקן יתקן".

ועיין שם בפירוש המשניות לרמב"ם דהא דהתירו לענין דמאי, היינו אכילה אחת ואצל בעל הבית אבל אם הגיע לידו יותר חייב העני לעשר, ומסיים שם הרמב"ם:

"הלא תראה שאמרו מאכילים את העניים ולא אמר אוכלים עניים".

משמע מדבריו, דאפילו באופן דלעניים אסור לאכול, מכל מקום מאכילים.

והנה, במשנה איתא לא רק עניים אלא גם אכסניא, והרמב"ם מפרש דהכוונה לאורחים ונעשה זה לחזוק מצות האכסניא. יוצא, אם כן, דלא רק משום מצות צדקה בלבד הקילו, אלא גם בשביל הכנסת אורחים. וכך משמע מדברי הבית יוסף שמקשה על רבנו יונה מהא דאיתא דלא יתן לשמש, והרי גם בשמש המצוה לא מדין צדקה.

ולפי זה אפשר לומר דגם אם עושים בשביל קרוב לבבות בכוונה לשם שמים, דאין ספק שנחשב בימינו כמצוה כמבואר בכמה מקומות באגרות ראי"ה ובחזון איש (בהלכות רוצח פרק ד הלכה י, ובהלכות דעות פרק ו) יש מקום להקל.

אלא, שגם במה שמקילים בנותן לעני כתב במגן אברהם (סעיף קטן ו) דאם יודע בודאי שלא יברך אסור. אמנם, באשר לברכה יש מקום להסתמך על הב"ח המובא במגן אברהם דמחלק בין ברכה לנטילת ידיים, וזה לשונו: "דוקא בנטילת ידיים אסור, דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול, עובר וכו', אבל בברכה בשעה שנותנו אינו עובר, ואם אחר כך לא יברך מה עלינו לעשות". בכל אופן, לגבי נטילת ידיים משמע שגם הב"ח יודה דאם ודאי לנו שלא נטל אסור לתת לו. אך נראה דיש לצרף גם הא דנזכר כבר בשו"ת שאילת שלום (סימן עו) מכיון דכל האיסור בעניננו הוא רק משום מסייע ידי עוברי עבירה, דלפני עוור לא שייך כאן (יסוד זה מוסכם גם בתשובות תורת חסד הנזכרת לעיל), והרי מצינו דהתירו את אסור מסייע ידי עוברי עבירה משום דרכי שלום, כדאיתא במסכת גיטין (פרק ה משנה ט):

"משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו' ובוררת וטוחנת ומרקדת עמה וכו' מפני דרכי שלום"

ויש עוד להוסיף דבמקום שיש חשש איבה הקילו אפילו יותר מזה. וברמ"א (יורה דעה סימן קיב סעיף טו):

"י"א דמי שנזהר מפת של עובדי כוכבים ואוכל עם אחרים שאינם נזהרים מותר לאכול עמהם משום איבה וקטטה".

ואף על גב דמסיים: "ואין ללמוד מכאן לשאר אסורין", הרי מבואר בש"ך (שם סעיף קטן כו) דבשאר דברים אם אינו אוכל - ליכא איבה

"משום דעל הלחם יחיה האדם אבל לא בשאר מאכלים שכמה אנשים הן שאין נפשם תאבה לאכול חמאה".

משמע, שקולא זו מיוחדת דוקא לפת עכו"ם לא מצד חומר האסור אלא משום שבהמנעות מאכילת פת שייכת איבה. ועיין שם בביאור הגר"א דמציין מקור לדברי הרמ"א - מהמשנה בדמאי (פרק ד משנה ב):

"המדיר את חברו שיאכל אצלו והוא אינו מאמינו על המעשרות - אוכל עמו בשבת הראשונה",

וכפירושו של הרמב"ם, שפוסק כרבי אבון (בירושלמי על אתר) שאמר - "כאן התירו טבלים משום דרכי שלום". ומשמע שמפני דרכי שלום לבד התירו, ולא כרבי ינאי דסבירא ליה דבשבת של פרוטגמייא (סעודת נשואין) התירו משום איבה. ועיין ברידב"ז על הירושלמי דכאן לא מדובר בדמאי של עם הארץ, דאינו אלא חומרא וגזירה דרבנן דרוב עמי ארצות מעשרין, אלא כאן מדובר בחשוד באמת והווה ספק גמור על פי הדין, ואף על פי כן התירו משום דרכי שלום. ויש עוד להאריך בזה ולצרף עוד טעמים להיתר באופן מיוחד בצבא, ואין כאן מקום להאריך.

לסכום, נראה דבצבא כל זמן שאינו נותן לתוך פיו ממש, אין להחמיר כלל.