עבודת הקרבנות בזמן הזה (א) [1] / יואל עמיטל

אם אין ישראל מקריבין עולה לפני הקב"ה, אין ציון וירושלים נבנה, לפי שאין נבנות אלא בזכות קרבן עולה שהיו מקריבין לפני הקב"ה. (מדרש תנחומא, פ' צו י"ד)

אחד משלושת הדברים שעליהם העולם עומד הוא העבודה. במדרש תנחומא, שם, מובא:

שאף על פי שחרב בית המקדש ואין קרבן נוהג - אילמלי התינוקות שקורין בספר הקרבנות לא היה העולם עומד.

בוודאי בזמננו שניתן להקריב מבחינה מעשית, חובה עלינו לבחון את הבעיות ההלכתיות המתעוררות בקשר להקרבה.

א. קדושת מקום המקדש

שאלה זו תלויה במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש בגמרא לגבי אסור במות:

איתמר: המעלה בזמן הזה - ר' יוחנן אמר: חייב, ר"ל אמר פטור. ר' יוחנן אמר חייב - קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. ריש לקיש אמר: פטור - קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. (זבחים קז ע"ב)

כדעת ר' יוחנן, הסובר כי קדושה שקידש שלמה את הבית קידשה לעתיד לבוא, מצאנו במשנה:

אמר ר' יהושע: שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית, ואוכלין קדשי קדשים אף על פי שאין קלעים, קדשים קלים ומעשר שני אף על פי שאין חומה, שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא. (עדויות ח, ז)

לדעת ריש לקיש - ר' אליעזר, ברישא של משנה זו, חולק על ר' יהושע וסובר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא.

להלכה - נחלקו בזה הרמב"ם והראב"ד (הל' בית הבחירה ו, טו). הרמב"ם פוסק כר' יוחנן שקידשה לעתיד לבא, וכן ידוע שהלכה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש. אולם הראב"ד כתב שם:

א"א: סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו וכו'. ולא עוד אלא שאני אומר, שאפילו לר' יוסי, דאמר קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא, לא אמר אלא לשאר ארץ ישראל, אבל לירושלים ולמקדש לא אמר, לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד ה' לעולם. כך נגלה לי מסוד ה' ליראיו.

מהמאירי בשבועות (טז ע"א). משמע גם כן, שפוסק כראב"ד, משום שאחר שמביא את דעת הראב"ד בהשגותיו, כתב: "והמנהג הפשוט ליכנס שם לפי מה ששמענו"[2]. לדינא, אמנם מוכיח הרב עובדיה יוסף שליט"א במאמר ב"קול סיני", שאין לסמוך על זה, אבל מכל מקום משמע מהמאירי שהוא מסכים לדעת הראב"ד.

אם כן, לכאורה, שאלת ההקרבה בזמן הזה תלויה במחלוקת זו - האם קדושת המקדש קיימת או בטלה. אלא שלפי הגמרא בזבחים שהבאנו לעיל, משמע שלמאן דאמר: קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, אין איסור הקרבה על במה, משום שאיסור ההקרבה על במה קיים רק אם הקדושה קיימת וראוי ליקרב בפנים. ואם כן, אפילו לדעת הראב"ד שסבור כי הקדושה בטלה, הרי אפשר להקריב במקום המזבח, ומשום במה, שהרי הותרו הבמות.

אולם מנגד, טוען הרב פראנק זצ"ל בקונטרס הר צבי (נדפס בסוף שו"ת הר צבי לחלק יורה דעה), שמזבח שנבנה אפילו במקומו - יש לו דין של במת יחיד בלבד. מקור דבריו הוא התוספתא בסוף זבחים: "אי זו היא במה גדולה בשעת היתר במה, אוהל מועד נטוי כדרכו...". ועל במת יחיד אי אפשר להקריב קרבנות ציבור, כמ"ש במגילה (ט ע"ב): "כל שהוא נידר ונידב קרב בבמה, וכל שאינו לא נידר ולא נידב, אינו קרב בבמה". ואף קרבן פסח אי אפשר להקריב, כמו שכתב הרמב"ם (הל' קרבן פסח א, ג): "אף בשעת היתר במות, לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד... שנאמר: לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך.

הרב פראנק זצ"ל דוחה גם אפשרות להקריב קרבן על תנאי - שאם קדשה לעתיד לבא יהא הקדש לקרבן, ואם לאו יהיה חולין, שהרי הכהן המקריב לובש אבנט העשוי כלאיים, ואם הלכה כראב"ד - הרי הכהן לובש אבנט שלא בשעת העבודה, וחייב משום כלאיים.

אמנם, גם דבר זה שנוי במחלוקת הרמב"ם והראב"ד בסוף הלכות כלאים. הראב"ד שם סובר שכהן הלובש בגדי כהונה שלא בשעת העבודה אינו לוקה, וא"כ שוב הרי זה ממה נפשך - אם הלכה כרמב"ם הרי קידשה לעתיד לבא ומקריב קרבן, ואם הלכה כראב"ד ובטלה הקדושה, מעשהו יהיה חולין, ומשום כלאים לא ילקה שהרי לבישת כלאיים בבגדי כהונה מותרת גם שלא בשעת עבודה.

אלא, אומר הרב פראנק, גם הראב"ד אינו מדבר אלא בזמן הראוי לעבודה, ולא בזמן שאינו ראוי לעבודה כלל, שהרי מקור דברי הראב"ד הוא מהגמרא:

בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה ובין שלא בשעת עבודה מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן. (יומא סט ע"א)

אם כן, בזמן הזה, לשיטת הראב"ד שקדושה בטלה - גם העזרה כשאר המדינה דמיא - שאסור. על כן, לדעת הרב פראנק זצ"ל נוכל להקריב רק אם נוכל לפסוק הלכה בבירור כרמב"ם, ואנו עדיין סופקים בזה.

מאידך, מסקנת הרב קוק זצ"ל במשפט כהן (סימן צו), שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, שכן דעת רוב הראשונים וכן ההכרעה העיקרית של רוב המשניות והסוגיות, שגם אם קדושה ראשונה של הארץ לא קידשה לעתיד לבא, קדושת מקום המקדש קידשה לעתיד לבא.