הוספות למאמר "ראש חדשים"[1] / הרב יהודה שביב

... שלום רב,

מבני נמסר לי שבקשת הבהרות למאמר "ראש חדשים" בעיקר לגבי החלק המדבר על ההבדל שבין האומות לישראל, שהביטוי לו הוא המנין השונה – ישראל ללבנה והאומות לחמה.

השמת לבך לעובדה שהעומדים בראש התנועות המהפכניות בעולם, מאז ועד היום, היו ברובם יהודים? שרב ללא כל יחס מספר היוצרים היהודיים בתחומים השונים? מה שורש התופעה;

כיצד גם יוסבר נס התחיה הלאומית היהודית שאין לו אח בכל אומה ולשון. (רק בימים אלו עומדים כולנו נפעמים נוכח הגלויים הנהדרים של קוממיות וגאוה יהודית, בארץ בה מנסים זה למעלה מחמשים שנה להחניק כל זיק של יהדות).

כדי להבין זאת יש לחשוף רבדים שורשיים של אמונות ודעות.

בעולם האלילי הקדמון שרו שיר תהלה לאליל השמש (אתון) בזה הלשון:

"יפה עלותך על כנף שמים... בעלותך באפסי מזרח... כי תבוא באפסי מערב וחשכה תבל חשכת קבר.

ישנו במעונותם, ראשיהם יליטו

סגרו נחיריהם אין איש רואה רעהו...

הכפירים יוצאים ממאורותם, הצפעונים יפרישו חשך ועלטה. תבל נאלמה דומיה..."

ובעולם היהודי שרו:

"תשת חשך ויהי לילה, בו תרמוס כל חיתו יער. הכפירים שואגים לטרף ולבקש מא-ל אוכלם" (תהלים ק"ד).

אצלם, נוצר החושך עם שקיעת האליל. הלה זונח העולם, ובזאת יוצא הוא חלל המתמלא בכפירים וצפעונים ושאר מרעין בישין. תבל עצמה אינה יכולה לעשות מאומה שהרי עזב האליל את הארץ, ועל כן אין פלא ש"תבל נאלמה דומיה"!

לעומת זאת באמונה היהודית, הושת החושך ע"י הבורא "תשת חשך" הרי אין הם מחבלים ומשחיתים לשאגתם משמעת אחרת לגמרי. שואגים הם "לבקש מא-ל אוכלם", אף הם תלויים בבורא, וממנו יבקשו מזונם. נמצא שאין מקום לפחד מפני החושך, ולהאלם דום. יתירה מזו, עפ"י המתואר ב"בראשית" וכפי שהסבירו זאת חז"ל אין החושך שבלילה, יצירה כפויה מלמעלה, אלא הוא תוצאה מחולשת הבריאה עצמה. שהרי תחלה נאמר: "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים" ורק אח"כ "את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן לממשלת הלילה." מהו זה שאירע בינתיים – חולשה של הבריאה חכמים תיארו חולשה זו בציור הבא: "אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע וכי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה: לכי ומעטי עצמך". (חולין ט:) משמע אלמלא זה היה הלילה מאיר כיום. מבחינת הא-ל אין כל הבדל בין לילה ליום.

"אנא אלך מרוחך, ואנא מפניך אברח

אם אסק שמים שם אתה, ואדע שאול, הנך...

ואמר, אך חשך ישפני ולילה אור בעדני,

גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר כחשכה ואורה" (תהלים קלט.)

כאן השורש,

כיצד התבטא הדבר בנוף;

לאורך כל ההסטוריה רואים אנו השלמה עם מצב שלום אצל האומות, מול נסיונות בלתי פוסקים לתיקון אצל ישראל.

מהיצירות הקלאסיות שהותירו אחריהם היונים מפורסמות ביותר הן הטרגדיות. תוכנן: גזירה שנגזרה על האדם ואינו אינו יכול להחלץ הימנה, לגורל תפקיד נכבד כטרגדיה, הכל נתול חסדי הגורל. קיימת שקיעה בפטליזם עמוק, שתוצאותיו: חוסר יכולת וממילא חוסר רצון להתמודד, לתקן לשכלל ולשפר. (ומאידך אצלנו מאמר חז"ל "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י'). ודבר זה נאמר ע"י אדם לנביא שבא להודיע לו על קיצו הקרוב. חרף נבואה זו מתפלל אותו אדם וזוכה שתשמע תפילתו. וכן "יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין, בין לאחר גזר דין" (ראש השנה טז.) וגזר דין כאן הוא גזר דין של מעלה, ואעפ"כ,)

לימים תלבש אמונה זאת לבוש חדש. ואז תשמע בעולם הקריאה הנוצרות: "תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלהים את אשר לאלהים" אמנם ענין אחר לפנינו, אך בשורש הכל אחד, השלמה עם עיוותים וקלקולים, שלא כל נסיון לתקן המלכות הארצית מופקעת מידי הא-ל וארץ ניתנת ביד הקיסר שינהיגנה כרצונו (שרחוק מחיות זהה לרצון האלקים,)

בדתות המזרח (בהודו ובדרום מזרח אסיה.) התבטא הדבר בפרישה מוחלטת מן החיים. טובי המאמינים היו מתבודדים במנזרים ועוסקים בפעילות נשמתית רוחנים, וההמון הגדול מתנוון ושוקע ביאוש עמוק "תבל נאלמה דומיה" | ומאידך אצלנו תורה שבכתב ושבעל פה ובהן הלכות חברה ומשטר מדינה וצבא כלכלה ומשפט, מלכים ומלחמותיהם. אין עם תחום אחד בחיים המופקע מהדרכתו הכונתו השגחתו של האלקים | באחת: עולם סטאטי שכמות שהוא יש לקבלו, אין תכלית שלקראתה חותרים, ולו היתה תכלית לא היה טעם לחתירה כי המאמץ לא יניב כל פרי. החושך שהוא סמל לשלטון של רשע ועריצות, מהוה תופעה אביקטיבית ממשית. ומכאן לפסמיזם חריף, ומכאן ועד שלילת החיים בכלל, המרחק לא רב.

לא כן למאמינים שאוביקטיבית אין כלל מקום לחושך כתופעה סמלית של רע. (אמנם נאמר בישעיהו מה"ובורא רע" אך גם שם זה רע הנראה כך מלמטה, באמת כשההשקפה היא כוללנית וכשנעשה שלום ורואים התמונה בשלימות, מתברר שאך טעות טעות של מבט טעות אופטית כאן. ראה המשך בפרק שם ובפרשנים,) אם קיים חושך חש האדם ברחות של רע ורשע בעולם הרי זה תוצאה של קלקול הנבראים. וכשמאמינים שאפשר לקלקל יש להאמין שאפשר לתקן" (מדברי רבי נחמן מברסלב). כל דברי ימי העולם אליבא דהיהדות זה נסיונות למעשה תיקון ושכלול.

התכלית של עולם מתוקן ניצבת תמיד לנגד עיני היהודי והוא משתדל לחתור לקראת אותה תכלית ולפעול לשם כך. ההסטוריה של העם מתחילה ביציאה לחירות. יותר נכון הליכה לחירות. מאז ממשיך העם ללכת. הולך הוא לקראת החירות הגמורה. אמנם יש בהליכה זאת עליות ומורדות, אך תמיד נמצאים בשלב של הליכה.

זאת היא בחינת הלבנה הנעה ונדה תמיד, והיא המושלת בלילה והיא המעידה שהלילה נגרם עקב קלקלת היצורים, והיא גם המלמדת את דרך התיקון ומראה על האור שעשוי להיות מוסיף והולך. ולכן מקדשים בני ישראל תופעה זאת. וזה הנקרא "קידוש לבנה". ואז מעלים את זכרו של דוד המלך ואומרים "דוד מלך ישראל חי וקים" כי דוד הוא הביטוי הגדול ביותר של אי השלמה, של פעילות הליכה מתמדת לקראת השלימות, של התגברות על מכשולים פנימיים וחיצוניים. דוד הוא המתוה את דרך התשובה, את הדרך בה שבה הבריאה לתיקונה. דוד הוא המתרומם בכח התשובה שבו משפל מדרגה עד לגבהי מרומים, )הרבה יש להאריך על ענינו וכחו של דוד ועל האור המשיחי הקורן ממנו. אך לא כאן המקום.)

בנו, קהלת בן דוד הוא שמגיע למסקנה "אין כל חדש תחת השמש" מי שמשייך את עצמו אל תחת השמש (השוי את השיר לא-ל השמש. בכלל כעולם האלילי שמור היה לאל השמש מקום נכבד ביותר). לגביו אין כל חדש בעולם, וממילא הכל הבל, והוא מהביל את העולם הזה על כל אשר בו. אך אותם המתרוממים אל מעל השמש, אל מתחת למלכות בורא השמש, לגביהם העולם מלא חידושים, ואין יום אחד דומה למשנהו. זהרה של חמה לעתותי בקר מביא אותם להכרה בבריאה המתחדשת בכל יום "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשי בראשית". ומכאן לאמונה לתקוה "חדשים לבקרים רבה אמונתך" |איכה ג' כ"ד. נפלא הדבר בעת הקינה על החורבן הנורא של העם והארץ והמקדש מתעודד המקונן ומנחם את עצמו באמונה המתחדש ורבה מידי בוקר. | ולכן מנסים הם לתקן ככל אשר לאל ידם. ומכאן התסיסה הבלתי פוסקת, ההמיה, התכונה הבלתי נלאית לתקן. אשרי לאותם שדבר התיקון הולכים הם בנתיב הנכון, אוי לאותם מבני ישראל שטוהר נפשם הדוחפם לתקן, מוליכם בנתיבות עקלקלות וסופם מפח נפש.

זה המפעל הגדול של היציאה משעבוד מצרים. האמונה באפשרות הגאולה והחירות. וההליכה לקראתם. "החדש הזה לכם, ראש חדשים".