פרשיות הקרבנות / יואל בן נון

כמו פרשית המשכן כן פרשית הקרבנות פותחות בגבוה, בעליות, בפנימי יותר, והולכות ונמשכות בסדר פנימי עמוק, אל הנמוך יותר, החיצוני יותר, במשכן הולכים הדברים ונמשכין מן הארון אל כלי הקודש, אל היריעות והקרשים, אל המזָרח ומסיים בחצר, כל זה במשכן וכליו כשהם מופיעים מצדם האלקי, תבנית הקודש שהיא כלי להשראת השכינה – "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו" – ושכנתי בתוכם" (שמות כ"ה ח'-ט'), "בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה לי משכן, התחיל מתמה ואומר – כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר – עשה לי משכן?.... אמר הקב"ה לא כשם שאתה סבור כך אני סבור אלא עשרים קרש בצפון ועשרים בדרום ושמונה במערב, ולא עוד אלא שארד וצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה" (שמות רב ל"ד – א').

לעומת זה מקבילה פרשת ויקרא בה מופיע האדם מישראל המקריב קרבנו לפני ה', ומתקרב בעצמו אל מקור הקדושה, אולם עקרה של פרשת הקרבנות הנמשכת בפרשת ויקרא, עוסקת בקרבן עצמו ומשפט העלאתו על המזרח – הבאה, סמיכה, שחיטה, הקרבה וזריקת הדם, הפשטה ונתוח, אש ועצים והקטרה – ואילו הגורם האנושי רק משמש ומכשיר עבודת קודש זו שתעשה. אף כאן מתגלגלים הדברים מן העולה במדרגתה העליונה, שכולה לה', שהיא עולה על גבי המזרח ומבטאת את שאיפת היקום כולו להתעלות אל מקור הקדושה, אל המנחה שמסוג הצומח, שבה מופיעה המנוחה בקישורה האלקי, ורק אזכרתה לה' מוקטרת, ומכאן אל השלמים, שחפוש השלמות והשלום מופיעים בהם, ורק חלבת ואימוריהם מוקטרים על גבי המזרח, כל אלה קרבנות הנדבה במדרגתם הגבוהה של שאיפת היקום כולו המופיעה דרך רצונו של האדם המקריב, להתרומם לתכליתו ולהקשר כולו בקדושה האלקית – כליל לה' – דרך היגיעה וחפוש השלמות עם המנוחה השלמה, ורק אחריהם מופעים קרבנות החובה, חטאת ואשם, שבלעדיהם אי אפשר לו לאדם ולעולם להתעלות בנדבת רוחו מכובד החטאים והאשמות הרובצים על נפש האדם והעולם ומעכבים הגילוי המלא של נדבת לבה.

"ההופעה שבאה לאדם לחוש על ידה את היצירה לא כדבר שכבר נגמר ונעשה אלא כדבר שהוא תמיד מתהוה, מתעלה, מתפתח ומתרומם, זו היא שמעלה אותו מתחת השמש למעלה מן השמש, ממקום שאין כל חדש למקום שאין כל ישן שהכל מתחדש, ששמחת שמים וארץ היה בו, כיום שנבראו בו... ויום שכולו שבת שבו מאירה מנוחת העולמים הוא יום שהחידוש השופע תדיר היא תכונת יציבתו שאינו צריך גמר ותכלית... כל עמל החיים, ביחוד העמל הרוחני של כל המחשבה, מוכרח להיות פונה רק כדי לגלות את אור השלום הכללי העליון, היוצא לא מתוך דחיה של איזה כח, של איזה רעיון, של איזה זרם, של איזה נטיה, אלא מתוך הכנסתו של כל אחד מאלה לתוך הים הגדול של אור אין סוף, ששם הכל מתאחד, הכל מתעלה, הכל מתרומם והכל מתקדש...

אין ההויה יכולה לקבל את כל עוצם הטוב של המהות העליון אמיץ כח אין סוף. ההויה החלקית מתמסמסת מרוב הטוב מעוצם החיים, משתברת מרוב שאיפתה, אבל לא מפני זה יחדל הטוב הנשא לעשות את דרכו הוא חוזר ובונה אחר השבירה, והבנין המתוקן עולה יפה יפה, באין ערוך ליראתו, (אורות הקודש בו, התעלות העולם קטע ב', ל"ט, י').

זוהי ההופעה של התעלות העולם והתרוממותו, דרך החדוש והמנוחה, ההשתלמות והשלמות, השבירה והתיקון, המתגלית לנו בהשתלשלותה של פרשת ויקרא, במערכת הקרבנות בצדה האלקי המהותי.

בפרשת תצוה אנו חוזרים אל האדם, ואל תורת הקרבנות בצדה האנושי. כמו פרשת תצוה המכניסה אותנו אל הצד האנושי במשכן – הכהנים העובדים בו בלבושיהם – אף כאן חוזרת ומופיעה תורת העולה ב"צו את אהרן ואת בניו לאמור", בקביעות התמידית של העולה, עולת התמיד, על אש המזבח כל הלילה, בקביעות סדר ההשכמה של הכהן, הלובש את בגדיו, תורם את המזבח, מבער עצים ועורך עליהם תמיד של שחר, כסדר העבודה לדורות (יומא פרק א' משנה ח', פרק ב' משנה א', ב', ג').

מכאן אנו באים אל תורת המנחה, תורת החטאת במצוות האכילה לכהנים במקום קדוש, כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, (יומא ס"ח:) ורק אחר-כך תורת התודה והשלמים, הנאכלים לבעלים כקדשים קלים ורק חזה ושוק תרומה לכנהים. כל סדר הפרשה, וחלוקת הקרבנות (שלא כבפרשת ויקרא, המחלקת לקרבנות נדבה וחובה) לקדשי קדשים ולקדשים קלים באה מצד האדם, ובאמת עקר ההבדל בין קדשי קדשים וקדשים קלים הוא במקום השחיטה (שכשרה בזר ואינה עבודה) ובמקום האכילה ודיניה. על כן באו והתפרטו בפרשתנו מצוות רבות הקשורות באכילת הקרבנות כהלכות בליעת הקרבן בכלים ובגדים, איסורי חלב ודם, נותר פגול וטמא, וחלוקת הקרבנות לאכילה, בין בעלים וכהנים, ובין הכהן המקריב לכל בני אהרן.

על כן, מצד האדם, קודמת העולה שאינה נאכלת וכולה ה', ואחריה' קדשי-קדשים הנאכלים לכהנים, ולבסוף תורת השלמים המקשרים לקדושה את סעודתם של הבעלים, צורך האכילה הבסיסי של האדם, ומקיפים בזה את כל חיי האדם, על צרכיו החמריים בקדושה השלמה.

לאחר כל זה חוזרת התורה ומשלימה את ענין הקרבנות בפרשת המילואים שציוויה בא גם הוא בפרשת תצוה, פרשת האדם – הכהן שבמשכן, בסכום ענין המשכן, והוצאתה אל הפעל בפרשת צו. (תצוה – צו, שתיהן לשון מצוה, לעומת לשון קריאה). כאן מקריבים לראשונה מכל סוגי הקרבנות להלכותיהם הקבועות, והמיוחדות לענין זה, וכאן שוב מופיעים הקרבנות בסדר מיוחד – חטאת ועולה ושלמים. כשתורת הקרבנות יוצאת אל הפעל, קודמת הכפרה לעליה, כפי שהדבר מופיע בחיים בהכרח, ורק אז ניתן לבוא אל ביטוי השלמות, הכוללת גם אכילה ושתיה – "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שמות כ"ד י"א).

בסדר שלישי זה, מסכמת התורה את פרשית הקרבנות, גם ביום השמיני, בו הקריב אהרן לראשונה, ובו קרבו גם קרבנות הצבור לראשונה (כי קרבנות המילואים של יחיד הם, לכפר על הכהנים – רמב"ן לויקרא ט' י"ז) גם כאן חוזר סדר זה של קדימת החטאת לעולה, למנחה ולשלמים, כפי סדר העולם מלמטה למעלה, וחוזר ומתפשט גם על ה"למטה" בשלמות, בעוד הסדר של פרשת ויקרא כולו מלמעלה למטה, כולו מהותי, כללי, אלקי. ממש כמו שמצאנו בפרשות המשכן, שבפרשת תרומה נאמרו למשה פרשיות הכלים לפני המשכן באופן כללי, אלקי, ואילו בצלאל בעשיתו ידע להקדים עשית יריעות וקרשים לעשית הכלים, כיון שבסדר העולם מוכרחים לבנות תחלה מסגרת ורק אחר-כך למלא אותה – בצלאל על שם חכמתו נקרא... אמר לו (למשה) מנהגו שלעולם אדם בונה בית ואחר – כך מכנים לתוכו כלים (ברכות נ"ה).

* * *

צומחת ועולה לפנינו תורת הסדר שבתורה, סדר ולפנים מסדר, מוקדם ומאוחר, מאוחר ומוקדם משתלבים יחד במערכת שהגיון פנימי עליון, הגיון הקודש מסדר אותה בדבר ה' אל משה.