מאי פורים? / הרב גדעון פרל[1]

מתני'. משנכנס אדר מרבין בשמחה, ומשנכנס אב ממעטין בשמחה.

גמ'. משנכנס אדר מרבין בשמחה – הא בכל השנה ממעטין בשמחה! אימא סיפא: משנכנס אב ממעטין בשמחה – הא בכל השנה מרבין בשמחה. לא קשיא, הא לן והא להו. הא להו דחזינן דביהמ"ק חרב, וחמורים מהלכין בו ממעטין כלא שתא בשמחה בר מאדר דנהפוך הוא, והכי קתני משנכנס אדר מרבין בשמחה ואשר ימות השנה נעשו כמי שנכנס אב וממעטין בשמחה. והא לן דהרואה בתי ישראל בישובן מברך ברוך מציב גבול אלמנה, וי"א שהחיינו כלא שתא מרבין בשמחה בר מאב דנחרב בו הבית דממעטין בשמחה. והכי קתני כל השנה נעשה כמי שנכנס אדר ומרבין בשמחה, ומשנכנס אב ממעטין בשמחה. איבעיא להו: מאי "הא לן"? בשלמא "הא להו" היינו ירושלים דט"ק כדאמרינן חמורים מהלכין בה שפיר דמי. אלא מאי "הא לן"? אמר ההוא דסוכנות האלון אשר בבבל, דאמר מר עתידה בבל שתתפשט עד ארץ ישראל. וכתיב: "ואקברה שם" (בר' מ"ח ז') – וקיי"ל דלא הכניסה לארץ ישראל. האי אלון מאי עבידתיה? איבעית אימא קרא, איבעית אימא סברא. איבעית אימא קרא: "על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן" (פיוטי המאה העשרים). ואיבעית אימא סברא, דהוה פרנסה שפירתא לבית-ספר שדה דאיכא בהדה, דאמרי לכל מאן דאזיל ואתי להתם דהאי אלון הוה "אשר אברהם", ואיכא דאמרי דממנו כרתו "תרפים דלבן", ואיכא דאמרי דהוא עץ המריבה דד"ר הרינג ואו טאנט ואבא תבן ואובוטה ואבו חאלד מינצו אהדיי. והלכתא דעץ המריבה הוא. ה"נ מסתברא, דאי הוה "אשל אברהם" מאי מרבין בשמחה איכא?! אלא בע"כ דהוא עץ המריבה, ש"מ. ורמינהו: "כבוד עשו לו במותו מלמד שהושיבו ישיבה על קברו". והא סמוך לאלון איכא ישיבה דמשמע דאיכא קבר בהדה ומה לשמחה בבית הקברות? – קשיא! אלא מאי "הא לן"? היינו הישיבה. ולמה נקראת "לן" – כיון דלנים שם עוברים ושבים. איבעיא להו: מאי ללינה בבית המדרש? – דאזלי בדרך קונם, מה הוא רחום אף אתה רחום וכו' מה הוא שומר ישראל דכתיב שומר ישראל אף אתה שומר ישראל, ושמירה לינה בעי. ואמאי "עוברים ושבים" והא "יושבים" מיבעי? הכא נמי דאזלי בדרך קונם, מה הוא עז וגבור דכתיב: "ה' עזוז וגבור", אף אתה עז וגבור; מה הוא איש מלחמה, דכתיב: "ה' איש מלחמה", אף אתה איש מלחמה; מה הוא ה' צב-אות, אף אתה איש צב-אות; מה הוא מדלג על ההרים דכתיב "מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" (שה"ש), אף אתה מדלג על הימים; מה הוא מלא כל הארץ כבודו, אף אתה במלא כל הארץ נמצא; אי הכי אמאי מרבין בשמחה? כיון דעוסקין בתורה, וכתיב: "פקודי ה' ישרים משמחי לב", ותו לא מידי; ודוק. והשתא דאתית להכי מיתרצה נמי שפיר קושיא אחריתי דאיתקשי בה עשרין ותרתי שנין. דאי ילפינן מה הוא שומר ישראל, אף אתה שומר ישראל – ולמה נקראים הם "לנים", והא כתיב נמי לא ינום ולא יישן, ואף אתה לא תנום ולא תישן? וכ"ת כיון דתורה מגנא ומצלא אמרי דלא בעי נטורי וסגי בה' שומר ישראל – א"כ הו"ל לישב וללמוד! וכ"ת דה"נ דייתבי וגמרי וסברי, והא קא חזינן דכך נהגו דכל המרבה לחרופ – הרי זה משוב?! ועוד, דאתא ההוא דמן חיפה וקא גזר מ"מ מה הוא לא יישן אף אתה לא תישן ולא תנום כלל. לפיכך קשיא מאי מרבין בשמחה כשרבו הגזירות? והשתא דאמרינן פקודי ה' ישרים משמחי לב, הכא נמי כיון דעוסקין בתורה משכחו מצרה דילהון ועסקין בשמחה דילי ואתי שפיר, והכל בא על מיטתו בשלום.

 

אימא סיפא. וקשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא: הא לן. בני חוץ לארץ: הא להו. בני ארץ ישראל. בתי ישראל בישובן. היינו חורבות אלון שבות שבנאום הישמעאלים עבור ישראל, והצטיינו בנקבים ובחלולים שנותרו בהם, כדכתיב ב"מעריב" במוספין של שבת דהשתא: דט"ק. דטדי קולק: חמורים. ישמעאלים בהר הבית כדכתיב: "שבו פה עם החמור" – עם הדומר לחמור: סוכנות. שנורר עתיק יומין הקולט ממון ופולט עולים: בבבל. וכיון דחו"ל היא ולא חזינן החרבן מרבין בשמחה:

אבע"א קרא וכו'. דרגילי אינשי דאזלינן להתם למעבד קומזין תחת האלון דומיא דקרבן פסח בהר הבית שמא יבנה המקדש ויתרגלו בעבודה: בי"ס שדה. חדשים מקרוב באו. וילפינן התם חיות ארץ ישראל, וקניני א"י בהליכה לארכה ולרחבה דדיש אמיצרי (הגה"ה: יש גורסים חיבת): "אשל אברהם". י"א אברהם אבינו, וי"א ע"ש ההוא אברהם עמוד החסד וטוב הלב שעסק כל ימיו בבנין א"י: תרפים דלבן. שרחל ע"ה גנבתם, ונשתמשו בהם בבית התרפםים ר"ל בערכאותיהם ל"ע, עד שהכשירם החסיד שבכהונה, ונתגלגלו ונעשו ספסלים שחורים בבית המדרש אצל ה"ניסן" סמוך לקבוץ. ועיין ב"המשך אגדות חז"ל" לשז"ך: ד"ר הרינג וכו'. גדולי ושרי העולם דיתבי באו"ם וי"א שמו"ם: מינצו אהדדי. חד אמר דשל ישמעאלים הוא כיוון דכרתו ממנו תרפים דלבן, וחד אמר דיהודאי הוא דהוה "אשל אברהם", ונפקא מינה לאהדורי שטחים: שמע מינה. ולכן מרבין בשמחה דכל מקום שהמריבה מצויה השמחה מרובה דכתיב "גבור לריב ריבם וכו' בשמחה רבה אמרו כולם": כבוד עשו לו וכו'. גבי חזקיהו המלך כדאיתא בב"ק דף ט"ז ע"ב: ישיבה. דהכל עושין ביושבין ובמסובין: קשיא. דכתיב ולא שמחת אויבי לי (במזמור שיר חנוכת הבית לדוד), ואין אויב אלא מוות, כדאיתא בכתבי הרב יהודה, עלון שבות שנה א' – א', ב', ג', וכו' ושנה ב' – א', ב', ג', וכו' ע"ש (הגה"ה: והאי דלא כתב בלעון זה, נראה לומר דמשום "נהפוך הוא", וצ"ע): "לן". ואתי שפיר מאי דאיכא קבר בהדה דכתיב "ולבקר ילין בכי", שם: שומר ישראל. ולקמן פרכינן והא כתיב לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ומתרצינן: איש צבאות. דבכל עת מצוא לובש מדיו וכנפיו: מדלג על הימים. דאזלו בשלהי יום ה' ואתו בשלהי יום ב': במלוא כל הארץ נמצא. דאזלו ואייתו מנהון להון, ומטרמפ לטרמפ: אי הכי. אעפ"י דלנים וכתיב "לבקר ילין בכי", שם: משמחי לב. לבו של כל אחד ואחד; בתוכו של כל אחד ואחד; בקרבו של כל אחד ואחד; ובפנימיותו של כל אחד ואחד: עשרין ותרתי שנין. וכן הקשה בספר א"ש חברו מרן א"ש, וכתב שם כנראה דהאי מקשה הוה מתלבט בטבעו, ולכן התקשה בזה כל כך הרבה זמן (הגה"ה: אבני שהם. "אפרים שחור, כנלע"ד): דתורה מגנא ומצלא. דסמכי אדאורייתא בשעה שישנים, דהרי מקיימים מצוה בשנתם, דשינה להם – טוב להם וטוב לעולם: לחרופ. לישו"ן בלע"ז: לא תישן וכו'. משרבו האנסים ופוצצו השמירות וליכא מנין בבית המדרש:



[1] מתוך שיעור