קריאת הלל בפורים – שיטת המאירי / בני ברמה
מקור לקריאת מגילה בפורים לומדים רבותינו בק"ו משירת הים:
"ומה מעבדות לחירות ('ביציאת מצרים אמרו שירה על הים' – רש"י) אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן." (מגילה יד.)
בעקבות למוד זה מבררת הגמרא (שם) על שום מה לא תקנו לומר הלל מאותו ק"ו –
"אי הכי הלל נמי נימא? אמר ר' יצחק: לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. והרי יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ ואמרינן הלילא? התם כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה, משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא. מתקיף לה רבא: מי דמי?! – בשלמא התם 'הללו עבדי ה'' – ולא עבדי פרעה, אלא הכא 'הללו עבדי ה'' ולא עבדי אחשורוש?! – אכתי עבדי אחשוורוש אנן.
בין לרבא בין לרב נחמן – קשיא (דמשמע מדבריהם שמעיקרא דדינא הוכשרו כל ארצות לומר שירה אפי' היום) – והא תניא: משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה"? כיוון שגלו, חזרו להכשירן הראשון."
הפיסקא שהובאה לעיל מובאית גם במסכת ערכין (דף י:) בשנוי אחד – במקום "בין לרבא בין לרב נחמן קשיא", מובא שם: "ולרב נחמן דאמר קרייתא זו היא הלילא..."
בשלחן-ערוך, בהלכות פורים (או"ח סי' תרצ"ג ס"ג) נפסק: "אין קורין בו הלל...". ומובא במגן-אברהם (ס"ק ב') טעמו של רבא דרכתי עבדי אחשוורוש אנן.
מדברי השלחן-ערוך והמג"א משמע שבמקרה שאין לו מגילה – אינו קורא במקום זה הלל, כיוון שפסקו כדברי רבא ולא כרב נחמן.
אולם ב"מחזיק ברכה" הביא את דברי הבה"ג והרמב"ם, וכן נראה למאירי במגילה (דף י"ד:) שאם אין לו מגילה – יקרא הלל. ונראה שפוסקים כרב נחמן דמגילה נקראת במקום הלל, וכשאין מגילה – קורא הלל.
וב"ברכי יוסף" כתב בזו הלשון: "ומסתמות דברי הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם וטעמט דרבא הוא דאמר אכתי עבדי וכו', ולטעם זה לעולם אין לאומרו. והלכה כרבא דהוה בתרא, ומה גם לפי גירסת הרי"ף והרא"ש והר"ן דגריס מתקיף לה רבא וכו', דקאמר לה בדרך אתקפתא, ולא אתיבו עליה – ודאי הלכתא כוותיה" (או"ח תרצ"ג, ד').
מתוך מעשה המובא במס' מגילה משמע כמסקנת ה"ברכי יוסף" – "מעשה בר' מאיר שהלך לעבר שנה בעסיא ולא היה שם מגילה וכתבה מלבו וקראה" (דף יח:). משמע שלא היה יכול לקרוא הלל, ולכן כתב את המגלה.
לפי האמור לעיל, צריך להבין את טעמו של המאירי שנקט את דברי רב נחמן להלכה.
החת"ם סופר (שו"ת, חאו"ח, תשו' קצ"ב) מסביר את שיטת המאירי, ומוכיח את דבריו מהגמרא. במסכת מגילה מקשה הגמרא בין לרבא בין לרב נחמן מהברייתא האומרת שלא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. בערכין מקשה הגמרא רק על רב נחמן. אולם גם במסכת מגילה – תרוץ הגמרא אינו שווה לרבא ולרב נחמן. תרוץ הגמ': משגלו – חזרו להכשירן. לרב נחמן – אם אירע נס בחו"ל אחר חורבן בית שני, כיוון שאין לנו בעלי רה"ק לתקן שיר או מגילה אחרת, נאמר הלל על אותו נס. אולם לרבא, דברי הגמ': "כיוון שגלו, חזרו להכשירן הראשון", הינם מבחינה תאורטית בלבד, שהרי למעשה כל נס הנעשה בחו"ל – אכתי עבדי אוה"ע אנן, ועל כן הלל א"א לומר, ומגילה אין מתקנים בלא רה"ק.
על פי האמור כאן מבאר החתם סופר מדוע בערכין אין הגמ' מקשה על רבא. דלרבא באמת זו כוונת הברייתא שמשבאו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר הלל. דממה נפשך – כל זמן שהם בא"י, לא שייך לומר הלל על נס הנעשה ליחידים בחו"ל, ומשגלו – עבדי אוה"ע אנן.
ומעתה, אומר החתם סופר, כיוון שמוצאים בגמ' שקלא וטריא אליבא דרב נחמן – מסתבר לפסוק כמותו, ועל כן פסק המאירי כרב נחמן.
ברם, גם לדברי המאירי ברור שקריאת מגילה עדיפה על אמירת הלל, דאם לא כן – בשבת היו אומרים הלל. אלא וודאי שגם למאירי קוראים הלל אך ורק אם א"א בענין אחר.