הנאה מתנור חימום שהודלק בשבת[1] / הרב יהודה עמיטל

שאלה:

אנו גרים בצריף יחד עם חיילים לא דתיים, ואלו מדליקים בשבת תנור חימום. האם מותר לנו להימצא בשבת בצריף וליהנות מן החימום הבא על ידי חילול שבת? האם זה דומה למבשל בשבת במזיד, שאסור בו ביום גם לאחרים? אם כן, כיצד עלינו להתנהג?

תשובה:

ראשית, באשר לספק שלך, אם זה דומה למבשל בשבת, כוונתך למה שמובא ב"ביאור הלכה" (סי' שי"ח, ד"ה "אחת"), בשם ה"חיי אדם", שדווקא בדבר שנעשה מעשה בגופו, שנשתנה מכמות שהיה, כמבשל וכיוצא בזה, אמרינן שאסור, אבל במוציא מרשות לרשות וכד' לא. והשאלה היא האם יש מקום לומר שכאן נהנה מן האוויר שהתחמם ולא מן האש, וחימום האוויר אולי לא נקרא שינוי.

לדעתי יש לפקפק מאד בהנחה זו, שהרי לא על ההנאה אנו דנים אלא על מעשה האיסור, והשאלה היא האם יכול איסור לחול על תוצאות מעשי שבת, ועל זה אנו אומרים שאם נשתנה הדבר, חל עליו דין מעשי שבת, שנחשב כאילו מעשי שבת הינם בעין גם לאחר שנעשו, ואם כן יש לאיסור על מה לחול. אבל כשלא נשתנה הדבר, כמו בהעברה מרשות לרשות, הרי מעשי שבת כבר נעשו, ואין כאן שום חלות של מעשה שבת שעליו יחול האיסור. ואם כן בנדון כאן (בתנור), הרי האיסור יכול לחול על האש.

דברים אלו, לכשתעיין היטב, מוסברים בדברי הרשב"א בשבת (דף ק"ל) בשם רבו, והם הם הדברים הנזכרים בריטב"א בשם רבינו יונה, בעירובין (דף מ"א ודף ס"ח). וזו לשון הרשב"א שם:

"ומורי הרב ז"ל כתב בהלכותיו דשבות שיש בו מעשה ושבות שאין בו מעשה דאמרינן התם, כולם באמירה לעכו"ם הם, וכדעת הרב אלפסי ז"ל, אלא שאין פירש מעשה מלאכה כמו שפירש הרב ז"ל, שאפילו במביא דרך גגות, מלאכה הוא עושה. ואי משום דאינה מלאכה דאורייתא, היה לו לומר: ולא שני לך בין שבות שיש בו מעשה דאורייתא לשבות שאין בו מעשה דאורייתא. אלא שיש בו מעשה, פירוש: שנתחדש בו מעשה בגופו של דבר, כגון עשיית כלי או אפיה ובישול ולהחם מים וכיוצא באלה, שנתחדש ענין בגופן. ודמי האי מעשה ללישנא דאמרינן לרבי יוחנן הסנדלר, מעשה שבת דאורייתא, והתם לא קרי מעשה שבת אלא כגון אפיה ובישול וכיוצא באלה, אבל הבאת כלים ואוכלין מרשות לרשות, ודאי לא מיתסרי אפילו לרבי יוחנן הסנדלר בהבאתן, כיון שלא נתחדשה בהן הכנה בשבת. ולפיכך החמירו באמירה לעכו"ם אפילו במקום מצווה היכא דקא מתקן ומחדש מידי בגוף הדבר, משום דהוי טפי עובדין דחול, אבל בשבות, שאין בו מעשה בגופו של דבר, כגון הוצאה בלבד מרשות לרשות, אינו נראה כעובדין דחול, ולא החמירו באמירתו. אלו דברי מורי הרב ז"ל".

כל זה כתבתי לרווחא דמילתא. אך למעשה אין אנו זקוקים לזה, כי במקרה דנן, שמדובר במלאכת שבת שנעשתה במזיד, מפורש שם (סי' שי"ח) ב"ביאור הלכה", שגם אם לא נשתנה מכמות שהיה, אסור גם לאחרים עד מוצאי שבת.

בטעמו של דבר, נראה שכל ההבחנה בין נשתנה הדבר ללא נשתנה שייכת רק במלאכת ישראל, שיש בזה מעין איסור חפצא, כמו שלמאן דאמר מעשה שבת מדאורייתא, הלימוד הוא מ"קודש היא" - מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסור, גם כן לדידן, שמעשה שבת מדרבנן. מה שאין כן לגבי מלאכת גוי בשביל ישראל, בה האיסור הוא משום גזירה שמא יאמר לנכרי לעשות בשבילו, ולכן אצלו האיסור הוא גם בדברים שלא נשתנו, כמבואר בכמה מקומות בש"ס. לכן מבואר בדברי הראשונים בכמה מקומות, שהחמירו יותר במלאכת נכרי שנעשתה בשוגג מבמלאכת ישראל, כמבואר בתוספות בעירובין (ל"ט ע"א, ד"ה "אי"), ובשבת (קכ"ב ע"א, ד"ה "ואם בשביל"): "דבישראל לא חיישינן אי שרית ליה לאכול, דלמא אתי לבשלי במזיד, דהא איכא אסור סקילה וחמיר עליה. אבל בנכרי העושה לצורך ישראל, אי שרית ליה, אתי למימר לנכרי לעשות בשבילו" (ועיין בעניין זה ב"פרי מגדים", "משבצות זהב", סי' רע"ו ס"ק ה'). ואף על פי כן, מובא בתוספות בעירובין (מ"א ע"ב, ד"ה "במזיד"), לגבי פירות שיצאו חוץ לתחום, שבשוגג יאכלו, במזיד לא יאכלו: "משמע לשום אדם לא יאכלו, ואע"ג דהובא בשביל ישראל זה (כלומר, ע"י הגוי), מותר לישראל אחר, כיוון שנעשה איסור על ידי ישראל, החמירו". הרי שבמזיד לא רק שלא מקילים במלאכת ישראל לעומת מלאכת נכרי, אלא אדרבא מחמירים יותר במלאכת ישראל, ומכיוון שבמלאכת נכרי אנו אוסרים גם אם נשתנה הדבר (כמבואר בשבת קכ"ג ועוד), ממילא גם במלאכת ישראל במזיד אין להבדיל בין המלאכות, ואפילו אם לא נשתנה הדבר. ובישראל חמור יותר, שאסור לכל אדם, לא רק למי שבשבילו נעשה[2].

בכל אופן ברור שבמזיד אין מקום להקל במלאכת ישראל לעומת מלאכת גוי, ומה שאסור אצל גוי לישראל שבשבילו עשה, אסור במלאכת ישראל לכולם.

והנה בסימן רע"ו מבואר שגוי שהדליק נר בשביל ישראל, אסור לכל, אפילו למי שלא הדליק עבורו. ועיין שם ב"מגן אברהם", שבנר מחמירים יותר מאשר בתחומים (ששם, הבא בשביל ישראל זה, מותר לישראל אחר), ורק אם הגוי הדליק לצורכו, מותר לישראל להשתמש לאורו. וכתב שם המחבר: "והוא הדין לעושה מדורה לצרכו או לצורך חולה, ויש אוסרים במדורה משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו". כלומר, אפילו עשה את המדורה לצרכו.

והנה במקרה שלפנינו, אפילו נאמר שבתנור נפט לא שייך שמא ירבה בשבילו, בדומה לנר, הרי לגבי מלאכת ישראל במזיד כבר ביארנו שאין להבדיל בין נעשה לצרכו או לצורך אחר.

יוצא, אם כן, שאסור להתחמם על ידי מדורה שהודלקה ע"י ישראל בשבת.

אך כל זה אם המדורה לא הודלקה בבית ישראל. אבל אם הודלקה בבית ישראל, כתב שם הרמ"א: "מיהו אם עשה עכו"ם בבית ישראל מדעתו, אין הישראל צריך לצאת, אף על פי שנהנה מאור הנר או מן המדורה". כלומר, אם הגוי עשה מדעתו בשביל ישראל, והישראל לא ציווהו, לא הטריחוהו לצאת מן הדירה, אף על פי שבעל כורחו הוא נהנה. ועיין שם ב"משנה ברורה", ס"ק י"ב, בשם ה"בית יוסף", שהוא הדין אם שבת במלון אצל גוי, שכביתו הוא ולא הצריכוהו לצאת.

אלא שעדיין יש לברר אם גם במלאכת ישראל לא הטריחוהו לצאת, שיש מקום לומר שבמלאכת ישראל במזיד הדבר חמור יותר, כמבואר לעיל.

והנה מקור הדברים הוא בירושלמי (סוף פרק "כל כתבי"), ומובא בטור שם, וה"בית יוסף" האריך בביאורו. לשון הירושלמי שם: "דאין מטריחים על אדם לצאת מביתו". מלשון זה משמע לכאורה שמעיקר הדין היה צריך לצאת, אלא שזו טרחה, ועל כן הקלו עליו. ולפי זה היה מקום לומר שבישראל, שחמור יותר, לא הקלו; מכל מקום לנו אין ראיה שהקלו.

אך ב"ערוך השולחן" שם, ס"ד, כתב בזו הלשון:

"פסק רבינו הרמ"א סוף סעיף א', וזה לשונו: 'מיהו אם עשה הגוי בבית ישראל מדעתו, אין הישראל צריך לצאת, אע"פ שנהנה מן האור או מן המדורה', עד כאן לשונו. וטעמא דמילתא, דהנאה זו נחשבת כהנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו דלא כיוון לה, וגם זה מיקרי לא אפשר להסתלק מהנאה זו, ואיך נאמר לו לצאת מביתו. ובמקום דלא אפשר ולא קא מיכוין, פשיטא דשרי, כדאיתא בפסחים כ"ה ע"ב".

יוצא מדבריו, שלא רק שהקלו עליו בגלל הטרחה, אלא שמעיקר הדין לא חל על זה איסור, שבדלא אפשר ולא קא מיכוין מותר לכתחילה, ולפי זה אין מקום להבדיל בין מלאכת ישראל ומלאכת גוי.

לסיכום - חדר שגרים בו שומרי תורה ומחללי שבת, והסיקו תנור חימום בשבת, מותר לשומרי שבת לשהות בחדרם, אף על פי שנהנים מחום התנור. אולם, אסור להם להתקרב לתנור או לעשות כל פעולה שהיא בכדי להתחמם. כמו כן, אין להיכנס לחדר שהדליקו בו תנור חימום, אם אותו חדר אינו מיועד למגוריו או לשימושיו.



[1] פורסם ב"דף קשר" גיליון 166 וב"עלון שבות" שנה ה' גיליון ח'.

[2] מכאן תמוה לי על ה"פרי מגדים" הנ"ל, שכתב: "ומיניה נמי - אם מומר הדליק נר בעצמו לצורך ישראל, שמא יאמר לו...", ומשמע מדבריו שרק אם הדליק לצורך ישראל, אסור לאותו ישראל, אבל אם הדליק לצורך עצמו, מותר לישראל אחר. וקשה, שהרי מדברי התוספות הנ"ל משמע שבמלאכת ישראל במזיד אין להבדיל בין ישראל זה לאחר, וצריך עיון.

ב"פרי מגדים" שם מוסיף עוד בזו הלשון: "ועוד דהוה כמבשל בשבת". ומשמע שהיה לו ספק אם הדלקת נר דומה למבשל בשבת. ולכאורה הספק שלו הוא כעין הספק לגבי חימום, אם נחשב שנהנה מדבר שנשתנה. אך דבריו צורכים עיון, שהרי בסימן שי"ח ברור ל"פרי מגדים" שאין שום סברה להקל בנר יותר מאשר במבשל. ואדרבא, יש מקום להחמיר יותר, על פי סברת התוספות בחולין (דף ט"ו) שאפילו לרבי מאיר, שבשוגג מותר בו ביום, היינו דוקא במבשל שאינו נהנה כל כך ממלאכת שבת דחזי לכוס, מה שאין כן בנר. וכן מפורש שם בטור בשם בעל התרומה, וצריך עיון.