מיגו נגד אנן סהדי / הרב גדעון פרל[1]

"ההוא דאמר לי לחבריה: מאי בעית בהאי ארעא?! אמר ליה: מפלניא זבינתא דזבנא מינך. אמר ליה: את לאו קא מודית דהאי ארעא דידי היא, ואת לא זבינתה מינאי – זיל, לאו בעל דברים דידי את! אמר רבא: דינא קאמר ליה". (בבא בתרא ל.)

הרשב"ם במקום מפרש שהמערער זוכה בקרקע, משום שלמחזיק אין למעשה טענה. שהרי אין הוא יודע אם המוכר אכן קנאה מן המערער, או גזלה כפי שטוען המערער. ומאידך – הרי הודעה שהקרקע היתה של המערער (יש מפרשים שהודה כן בפירוש, ויש מפרשים שכיוון שהמוכר נאמן להעיד לחובתו, והלוקח מאמינו – הרי יש כאן הודאת בע"ד). נמצא – למערער יש חזקת מרי קמא, דהודאת בע"ד כמאה עדים, ולמחזיק יש טענת ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי, והמערער זוכה בקרקע.

אם טוען המחזיק שקנה מפלוני, והוא ראה כיצד הלה קנה מהמערער – אם יש ג' שנות חזקה מבואה בגמ' דנאמן (להלן מא:).

אם טוען שקנה מפלוני, והלה קנה בפניו מהמערער, אולם אין לו שנות חזקה – נחלקו בדבר הרשב"ם והתוס' (לא כפי' הש"ך בחו"מ, סי' קמ"ו).

הרשב"ם: אין הוא נאמן בלא חזקה ג' שנים.

התוס' (ל., ד"ה: "לאו"): נאמן במיגו שהיה יכול להכחיש ולומר שהקרקע מעולם לא היתה שייכת למערער – מיגו דלהד"ם. וכיוון שרק על סמך הודאתו ידוע לנו שהקרקע היתה של המערער – יש לו נאמנות מכח הפה שאסר הוא הפה שהתיר, ונאמן בטענתו.

סברת הרשב"ם צורכת עיון. מדוע לא נאמינו במיגו דלהד"ם. ועוד מוקשה יותר, שהרי הרשב"ם גופו כתב בדף כט: שיש מיגו להד"ם: "...שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, דאי בעי אמר שלי הוא מעולם, כי אמר מינך זבינתה מהימן."

* * *

נביא להלן שתי דרכים בפתרון בעיה זו.

דרך ראשונה – דרכו של הדרישה בסי' קמ"ו. ובעקבותיו – בית הלוי, ח"ג סי' ל"ו. הוא מבאר שיש ריעותא במיגו של המחזיק. ראשית מסביר הדרישה שכל הקונה קרקע בודק אם למוכר יש חזקת ג' שנים. אם אכן יש לו חזקה – קונה הוא ממנו בשטר כרגיל. ואם לאו – הרי הוא לוקח מהמוכר את השטר בו קנה המוכר את הקרקע מבעליה הקודמים, בנוסף לשטר המכירה הנכתב עתה בקנותו מהמוכר.

לפי זה כשטוען המחזיק קמי דידי זבנה מינך, ואין לו חזקה, חייב הוא להראות את השטר שהמוכר קנה מהמערער (שהרי עפ"י הודאות המוכר והמחזיק, עדין לא עברו ג' שנים מעת שיצאה הקרקע מהמערער). ואם טוען המחזיק שאבד השטר – אנן סהדי שלא קנה את הקרקע, וגזלן הוא בקרקע זו. אם כן הרי זה כמיגו נגד אנן סהדי, ואינו נאמן. אולם, כשיש למחזיק חזקה ג' שנים – אין ריעותא בכך שאבד שטרו, ונאמן במיגו, כדברי הרשב"ם בדף כט:.

התוס', הסוברים שגם בלא ג' שנים יש מיגו – מבינים שהרעותא הנוצרת בכך שאין השטר ביד המחזיק, אינה חזקה כאנן סהדי, ומיגו עדיף עליה.

דרך שניה להסברת הרשב"ם היא דרכו של המהרי"ט (ח"א, תשו' קי"ב).

המהרי"ט טוען שלמחזיק לא נוח לטעון להד"ם כי ירא הוא שמא יביא המערער עדים שהקרקע היתה פעם שלו. ובמיוחד שהמוכרה לו אמר לו שאכן קנאה ממנו, וסבור המחזיק שהמוכר אומר אמת, ותקותו שיבואו עדים על אותה מכירה, של המערער למוכר. לפיכך אין לו מגיו דלהד"ם ועל כן אינו נאמן בתוך ג' שנים לטעון – לא זבינתה ממך, ולא קמי דידי זבנה מינך. וסברא זו כתב הרא"ש בפסקיו.

אולם, המוכר עצמו בודאי היה נאמן במיגו דלהד"ם, כמו במחזיק הטוען מינך זבינתה שיש לו מיגו להד"ן (הרשב"ם בדף כ"ט:), דאז וודאי אינו ירא לטעון להד"ם, דאם הוא לא קנה ועכשיו משקר ואומר שקנה – יש לו מיגו שהיה משקר ואומר להד"ם. מה שאין כך בעובדא דידן, שהמחזיק טוען כפי שהאמת נראית לו. הוא סבור שהקרקע היתה של המערער, ואמנם המוכר קנאה ממנו, והוא מחזיק בדין, ועל כן ירא לטעון להד"ם.