לפרשת השבוע - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" / אלחנן בן-נון
פרשות "בא" ו"בשלח" טבועות בסימן ההנהגה הניסית בגזרה אלוקית ליצירתו של הגוף הלאומי של ישראל. פרשות "יתרו" ו"משפטים" טבועות בחותם יסוד שני, חותם התורה. כלליה בעשרת הדברות, ופרטיה ב"חקים ומשפטים צדיקים". באות לאחריהן שתי פרשיות, לכאורה בעלות פרטים טכניים רבים במלאכת המשכן הכלים והגדים. אבל שתיהן מוקפות ומקיפות יסוד שלישי, אדיר ונורא – "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
שלשת יסודות אלה – ישראל, תורה ושכינה, רמוזים הם כבר בפרשת הפתיחה של ספר שמות. "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה". "אהיה עמך" – זו שכינה, והוא סוד "עמו אנכי (אפילו) בצרה". "העם" – זה ישראל. "תעבדון" – זו תורה.
ודברים אלה כבר בפי יעקב הם בהבטחת "והיה אלקים עמכם".
על זה אומר המדרש "קוב"ה אורייתא וישראל אחד הם". הגוף הלאומי, הנשמה הכללית הרוחנית, וחותם הקדושה, שרית השכינה שעליהם – הכל דבר אחד.
למצות "ועשו לי מקדש" נלוה הצווי "וכן תעשו" – לדורות. הצווי הוא לא רק כללי, לעם קדוש, אלא גם "לאנשי קדש", לפרטים שבישראל, שיקדשו את לבם, תוכם, את חייהם. "כל איש אשר ידבנו לבו" – המקדש שבלב. כל יחיד ויחיד בישראל. הבדל ניכר בין מתן תורה להשראת שכינה – שבסיני כפה עליהם הר כגיגית וכאן "אשר ידבנו לבו". אבל זאת רק לאישיות הפרטית שבישראל, ואלו לכלל לא כן. אומר המדרש: "'סרו מהר' – אפ' סוררים הן איני מניח אותם ועמהם אני דר, שנא': 'אסף סוררים לשכון י-ה אלקים'" (ש"ר פר' ל"ג).
השראת קדושה שבישראל לא בערבוביא הוא באה, לא בהתפרצות כי אם בסדר, במדה. כל השראת שכינה בארץ, קשור שמים וארץ, כבר במדה היא.
"שדי לא מצאנוהו שגיא כח" (איוב ל"ז) אומר המדרש: "כך אמר אליהו א: לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו, שאין הקב"ה בא שבטרחות עם בריותיו. לא בא על האדם אלא לפי כחו, שנא' "קול ה' בכח" ולא "בכחו", אלא לפי כל אחד ואחד" (שמ"ר לד).
ולא עוד אלא כשהיה משה תמה והלא "מלוא כל הארץ כבודו"? א"ל הקב"ה: "לא כשאתה סבור, אלא שארד ואצמצם שכינתי בתוך אמה על אמה".
סדר הצווי של כל המשכן הוא מן הקודש וחוצה. מתחיל בבית קדשי הקדשים וכלה בחצר ובנמצא בה. בצווי הכלים חוזרים כמה יסודות עמוקים מאד המלווים את הכלים ומלאכתם – הקביעות, הדבקות והתמדה. כל כלי לפי ערכו הפנימי, נקבע בו צוויה של תורה. בארון נאמר על הבדים – "לא יסורו", ועל הכפרת והכרובים – "מקשה". על השלחן נאמר – "לחם פנים לפני תמיד." במנורה נאמר – "מקשה", ובנרותיה – "תמיד". במזבחות כתוב – "ממנו קרנותיו", ג"כ מקשה, ובמזבח הקטרת נאמר – "קטרת תמיד". בחשן נאמר – "לא יזח" ו"לזכרון לפני ה' תמיד", ובמעיל נאמר – "לא יקרע".
זה בכלי המשכן. ובמשכן עצמו שהוא כלפי חוץ יותר נאמר "חיברות", "משלבות" ו"תואמים". לא עוד מקשה אלא חבור חצוני יותר.
יסודות אלה תכונות הקודש הם. ככל שהמצב בצבור הישראל מתעלה יותר מתקדש יותר – כן מוצאים אלה ביטויים בו. ואף שבמדבר לא נמצא העם במקום קביעותו, וחסרה יציבותו והתמדתו, הרי בכח מצויים בו סגולות אלה.
כל אלה סדרי הקדש הם ומצווה בהם משה מפי הגבורה מפעם לפעם, שלא לשנות במעשיהם של הכלים. עם זה על המשכן – "ככל אשר אני מראה אתך", עם זה במנורה – "בתבניתם", בקרשים – "כמשפטו", במזבח – "כאשר הראה אתך". שלא לחלל ח"ו את הקדש בשינוי מן המצווה בו, שהוא סדרו בעולם מאתו ית'.
אם בפרשת "תרומה" מופיעה הקדושה באופן כללי ב"ושכנתי בתוכם", הרי פרשת "תצוה" מפרטת ומסדרת. ב"תרומה" כתוב "בתוכם", וב"תצוה" "מתוך".
דרגות יש בקדושה. לא הרי זה כהרי זה. על זה אומר המדרש – "מכל הארצות בחר הקב"ה בא"י, ומא"י בחר בבית המקדש, ומבית המקדש לא בחר אלא בבית קדשי הקדשים. כך לא בחר הקב"ה אלא בישראל, ומישראל לא בחר אלא בשבט לוי, ומשבט לוי לא בחר אלא אהרן שנא' – 'ובחור אותו מכל שבטי ישראל'" (שמ"ר פר' ל"ז).
הקדימה פרשת "תצוה" את פרשת "קרח". להקדים הרפואה למכת הטענה "כי כל העדה כולם קדושים...ומדוע תתנשאו". הקדושה בסדר ובמדה היא מופיעה, בכל אחד ובכל מקום לפי ערכו ותפקידו. ואף שכל העדה כולם קדושים – ישנן מדרגות, "אשר תבחר ותקרב ישכון חצריך" (תהלים ס"ה). גם בכלי המשכן ישנן דרגות החל בכלי קדש הקדשים – הארון; כלי הקדש – שלחן, מנורה ומזבח; וכלי החצר – מזבח הנחשת, וכך ממשיך סדר מדורג זה גם בבגדי הכהונה – בגדי כהן הדיוט וכהן גדול, בגדי זהב ובגדי לבן.
מכח סדר זה עומדים אנו ומצווים במצוות "וקדשתו", שכן שלוחי רחמנא ושלוחי דידן הם, וניכר בהם יותר מבאדם הישראלי ההדיוט הקישור בין שמים וארץ. הכהנים מתעלים ממצב המוות לכל טומאותיו – "ועל כל נפשות מת לא יבא", שבו ניכר החסרון הנתון בעצם הגוף שיכול לחדול, משא"כ בקדושה הקבועה לעד ולעולם – "לפני ה' תמיד".
ארבעה עמודי יסוד הם בסדר הלאומי בישראל – תורה, כהונה, נבואה ומלכות. עתיד היה משה לזכות בארבעת כתרים אלה אלולי אמר "שלח נא ביד תשלח" מרב ענותנותו (שמ"ר פר' ב'); קבל אז את התשובה – "והלוא אהרן אחיך הלוי", עד עכשיו הוא היה לוי ואתה ראוי לכהונה ומעתה הוא זוכה לכהונה גדולה (שם, פר' ג').
ועדיין ג' כתרים למשה. תורה – "משה ידבר והאלקים ועננו בקול" – שנעשה סרסור בין ישראל לאביהם שבשמים. נבואה – "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" – שהוא אהב לקודמים לו ולבאים אחריו. ומלכות – "ויהי בישרון מלך" – כפירושו של יונתן בן עוזיאל שהכונה בפס' למשה.
משלימה היא פרשת "תצוה" את העמוד הרביעי – הכהונה גם סדור זה שייך לאופן המיוחד והמסודר בהשראת שכינה בישראל לפי סדר ודרוג מיוחד.
מסיימת פרשת "תצוה" באותו ענין עצמו שפתחה בו קודמתה. לאחר הפרוט "ונועדתי שמה לבני ישראל", "וקדשתי את אוהל מועד ואת המזבח ואת אהרן ואת בניו אקדש לכהן לי", באה החתימה הכללית – "ושכנתי בתוך בני ישראל", "וידעו כי אני ה' אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לשכני בתוכם" – סוף מעשה במחשבה תחילה, יציאת מצרים על מנת להשרות שכינה – "אני ה' אלקיכם".