משכן ומקדש / יוסף אביב"י

מאמרים מימי עולם בפי קדמוני עולם: "אין חדש תחת השמש" מול "הכל נע, הכל שוטף". הקבוע והנע – יסודות במציאות. מה עדיף? ואולי – האם שייך כלל להעדיף?

הקבוע יכול להצטייר כאיתן, יציב, קיים, חזק, ויכול להצטייר כסטטי, קפוא, מיושן ומאובן. הנע יכול להצטייר כמתפתח, עולה, צומח, משתכלל, מתחדש, ויכול להצטייר כמתנודד, כמעורער, כמתמוטט, כחסר מגמה, כזרם חסר מוצא ומטרה.

שניהם הווים, נמצאים. העדפה לא תהא בבחירת אחד מהם ובבטולו של השני, אלא בהגדרתם ובתאורם, ובברור היחס בניהם. ויותר מכך – שניהם הכרחיים כדי לקיים את המצב הנכון של שווי המשקל בלא פריצה קיצונית. חייבים להיות שניהם יחדיו, כשהאחד מגביל את רעהו ומכוונו כיאות.

בחיי האדם משמשים שני היסודות בתכני חייו – המסגרות הקבועות, העקרונות, האידיאות; והתמורות החלות בחייו במצביו השונים, מחוצה לו ובפנימיותו, והשינויים שהוא מחולל בעקרונותיו. הקבוע יצטייר כמהלך בדרך האמת, או כדוגמטי וכשמרני. הנע – כמחפש את האמת ומשכלל את עצמו, או כמתאים לכל מצב, כמופקר, כעושה כל העולה על רוחו. ושני היסודות יחד חייבים להדריכו – העקרונות האמיתיים וכל מצביו לשנוייהם המותאמים לפיהם. והוא עולה ומשכלל את אמיתותיו, בודקם ומוסיף להם, "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך".

התורה נתנה בחורב – ושני מאורעות ארעו בו קודם לכן. מראה הסנה, ובקיעת הצור למעיין מים. הראשון – "הסנה איננו אוכל", הוא נשאר קבוע, איתן למרות המבקש לכלותו ולאכלו. השני – הצור, הקבוע והאיתן, נקבע והופך למים זורמים, נעים ושוטפים. התךורה ניתנת רק לאחר שמתגלים שני היסודות כאחד – הקבוע והנע, ושניהם מודרכים על פיה, והיא כוללת אותם – "אנכי אלקי אביך, אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" – הנאמר בפרשת הסנה, ו"הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב" – הנאמר בפרשת הצור.

* * *

"ואתה מחייה את כולם" – הקב"ה מהווה את כל הבריאה מאין ליש, וחיותה של ההוויה כולה לפרטיה – מאתו היא. הדומם – גם הוא חיות רוחנית, שאלמלא היא – בטל. רצון האדם בחפשו מסוגל לכפור במקורו, בחיותו המקורית מאלוקיו. הדומם – בהכרחיותו חיות רוחנית. הרצון המופיע באדם – מכיר בה וכופר בה. ומי גדול?

ההכרח והרצון – הופעות של הקבוע והמשתנה בבריאה כולה.

אומות העולם מתקיימות ומקבלות חוקים בלא תלות במעשיהם, בזכויותיהם ובחובותיהם. ישראל – מקבל חלקו לפי מעשיו – שכר וענש (עיי' כוזרי ב' נ"ח), עליה וירידה, "אם שמע תשמעו...-ונתתי גשמיכם", "וסרתם...-והאדמה לא תתן את פריה." אומות העולם – קיומם אינו מותנה במעשיהם, בהכרח יסודו, נמשלו לחמה. ישראל – מותנה במעשיו, ברצון יסודו, נמשלו ללבנה. ומה עדיף – שכר קבוע או המותנה ותלוי? הקבוע או המשתנה?

בהמה ואדם. בהמה – משוללת בחירה חפשית. אדם – יסודו הרי הוא הבחירה החפשית, הרצון. האדם – ברצונו החפשי מסוגל לעלות מעלה מעלה ולרדת לתהומות. הבהמה – קבוע לפי טבעה. יכול הטוען לטעון – הכרח הבהמה גדול מרצון האדם כיוון שלעולם לא תחטא ותדרדר. אבל – רצון האדם גדול מההכרח מחמת גדלותו וגבהותו, וכדאית הירידה האפשרית, לשם הבטחת הגדלות וההגעה למעלה.

וכיחס הבהמה והאדם – כן יחס האומות וישראל. גדולים ישראל מחמת גבהותם עד הכוכבים מן העכו"ם הקבועים, למרות שאפשרית ירידתם עד עפר.

וכך – בהוויה כולה. ההוויה כולה – מוכרחת בחיותה האלקית. רצון האדם יכול להשתמט, וכדאי הדבר מחמת יכלתו להגביה ולהכיר בעצמו במקורו האלוקי ובחיותו המוכרחת ביסודה אף היא. כי מטרת הבריאה כולה – הכרת הקב"ה מחמת עצמה, וזו מתגלית דווקא באדם וברצונו. "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם".

ואכן – לפני הקב"ה המהווה את הכל ואין זולתו כלל – הן כל הבריאה מתבטלת וכלא חשובה. ואם קיימת – כולה חיות אלוקים אחת, אחודה במקורה, מוכרחת. בבריאה – בהראותה כעומדת בפני עצמה, מתגלים ההבדלים בהתפרטותה. נפרדים ההכרח והרצון, הקבוע והמשתנה, דומם, חי, אדם וישראל; דרגות של הכרח ורצון. ההכרח המתעמט והרצון המתגדל על ידי גמר הופעתו העליונה בישראל.

"נשאו ק"ו מצפרדעים" (פסחים נג:). ק"ו מצפרדעים הוא: כשם שהחי אין לו רצון חפשי וממילא מגלה רק את ההכרח הטמון בו, המהווה אותו, החיות האלוקית – כך צריך להיות רצון האדם. לדעת ברצונו החפשי את מקורו, את ההוויה האמיתית, להכיר ברצונו את הכרחיותו, ולעשות רצונו כרצונו של מקום מאין רצון אחר, בהכרח – "נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום". מלאכים – משוללי בחירה הם, חיות אלוקית מהווה אותם והם מכירים רק אותה, ובכל אופן תורה לא ניתנה להם אלא לישראל. ישראל גדולים מהמלאכים – כי הרצון מופיע בהם, אבל – ישראל ברצונם אומרים – "כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" – נעשה רצוננו כרצונך, מאין אחר לפי האמת, כהכרת המלאכים. הרצון המכיר בהכרח הטמון ביסודו – הוא מטרת הרצון והבריאה כולה, "יחד כולם קדושה לך ישלשו".

התורה בהדרכתה כוללת את כל מציאות האדם – הקבוע בחייו והמשתנה; מציאות הבריאה – את ההכרח והרצון, הקבוע והמשתנה. מהעקרונות והאמיתות הקבועות באדם – נקבעים מופיעים ומשתכללים מצביו השונים, ומההכרח העליון של החיות האלוקית המהווה הכל – מופיע הרצון החפשי, המגיע לשיא שכלולו בהכרתו העצמית, במקורו והתאמתו אליו.

* * *

הקב"ה משרה את שכינתו בישראל, ומופיעה השכינה במשכן ובמקדש. המשכן – עראי, המקדש – קבוע. קירות המשכן וגגו – מן הצומח והחי, המתפתח והנע, הולך ונוסע. קירות המקדש וגגו – מן הדומם, הקבוע, הקיים.

שכינה תתאה – לבושה היא בכל היקום, מהדומם ועד החי כולו, בהוויה עצמה, ברוחניות המהווה אותה מהאין ליש – ההכרח, הקבוע. שכינה המופיעה בעולם בהתגלותה העליונה, בהכרתה לבריאה, בהכרתה האנושית, התלוייה ברצון האדם ובמעשיו, המופיעה רק בישרל בישראל ובכולו – מתפתחת, חיה ומשתכללת. אהל מועד, המשכן ההולך ונוסע, הצומח המתפתח ומתעלה. תכלית הופעת השכינה – קביעותה הגמורה, "ה' אחד ושמו אחד", "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", "יכירו וידעו כל יושבי תבל", "ויעשו כולם אגודה אחת", "הללו את ה' מן השמים", "יהללו את שם ה' כי הוא צווה ונבראו" – ומתארה המקדש הקבוע, בית עולמים, בבנינו בירושלים – המנוחה והנחלה.

תורה מנתינתה ושכינה בהופעתה – כוללים כל המציאות כולה, מהווים אותה, מופיםי ממקורם העליון, המרומם מכל, המחייה הכל, ומתגלים ומופיעים בכל יסודותיה – הקבוע והמשתנה, ההכרח והרצון, ומדריכים אותה לידי גמר מלאכה – מקדש עולמים קבוע של הכל חדש למעלה מן השמש, הופעת אל חי וקיים המתעלה מעל שני מוסגים אלה וכוללם יחד.