"משנכנס אדר..." / אליהו בלומנצוייג[1]
"משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תענית כ"ט). כיצד?
לא הורונו חכמינו פרטי הלכות לחיוב זה, בניגוד לחיוב של מיעוט השמחה בראשית אב, שבו הוזכרו פרטים רבים. ובאמת, אין מקום לפרטים בשמחה. כל כולה של השמחה היא מצב רוח פנימי כללי העובר בכל נפשו של האדם. הרגשה פנימית שאינה עוסקת בפרטים. כולה התעלות אל מעבר לפרטים הקטנים. ברם, אין השמחה מבטלת את הפרטים. אדרבא - מאירה היא מרום מעלתה את הפרטים כולם באורה עליונה יותר, ומושכתם עימה.
מיד עם הכנסנו לחודש אדר, מזהירה אותנו התורה לבל ניטוש את הפרטים אגב עיסוק בגדולות. בפרשה הראשונה הנקראת בחודש זה באה הקריאה: "ויקחו לי תרומה". נסמכת קריאה זו לסוף פרשת משפטים, בה נשמעת קריאתם הנשגבה של בנ"י: "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע". בתנא דבי אליהו מודגשת סמיכות זו, וכך נאמר שם: "כיון שאמרו ישראל נעשה ונשמע - מיד אמר הקב"ה למשה: 'ויקחו לי תרומה'". מכאן אומר היה הבעל-שם-טוב, שכל התעוררות פנימית הבאה בנפשו של אדם - שומה עליו להלבישה מיד בלבוש מעשי, שמא תפוג ההתעוררות הגדולה בלא להשאיר רושם כלל. ועל כן, מתוך ההתרוממות של "נעשה ונשמע", בא החיוב של בניית המשכן וכלי עבודתו על כל פרטיו ודקדוקיו.
בהבטה מעמיקה נראה שאין אלו שני שלבים שמחובתנו להצמידם. העיסוק העליון, בכוחו להאיר את כל פרטי המעשים באור חדש, ואף אם לא יתחדש מעשה ממשי, הרי כל הישן כולו התחדש. השמחה נותנת את אותותיה בכל מעשי האדם, הליכותיו, הנהגותיו, רצונותיו, דעותיו ומחשבותיו.
אדר - עת נפילתו ומפלתו של בן עמלק. מיהו אותו עמלק, שתבוסת זרעו משאירה רושם כה עז?
על עמלק זה ניתן ללמוד מההגדרה הניתנת על ידי התורה למלחמתו בישראל - "זכור את אשר עשה לן עמלק... אשר קרך בדרך" (דברים כ"ה, י"ז-י"ח). כל מהותו של עמלק מצטמצמת במילה זו - "קרך".
מלחמתו של עמלק בישראל אינה פיזית בלבד. מלחמה אידיאולוגית היא זו. האידיאולוגיה אותה מייצג עמלק היא "קרך", לשון מקרה. מלחמתו - כפירה בהשגחת הקב"ה על עולמו. סובר שהעולם נעזב למקרים.
"אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים" (שם).
אומר בעל ה"שפת אמת":
"ויבוא עמלק - לבטל ולהחליש כח יציאת מצרים... שלא להיות אחוזין בשורש הניסים."
ההתערבות הניסית שנתגלתה בעת גאולת ישראל ממצרים, הראתה את הגלוי הגבוה של ההשגחה האלוקית. אותה השגחה ישירה, על-טבעית, לה זכו בני-ישראל. וכנגד זה בא עמלק להילחם.
מלחמה זו של זרע עשו באה לידי ביטוי בהמשכו של הפסוק: "ויזנב בך". ואמרו רבותינו במדרש:
"חותכין מלותיהן של ישראל, וזורקין כלפי מעלה ואומרין: בזה בחרת? - הוי לך מה שבחרת" (תנחומא, תצא י').
מילה - חותם ברית קודש בבשר. חותם שם שמים הטבוע באדם מישראל.
"זאת בריתי אשר תשמור ביני וביניכם... המול לכם כל זכר... והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בראשית, י"ז, י'-י"א).
זו הברית המציינת את קשרה המתמיד של כנסת ישראל עם אביה שבשמים. והקישור הדדי, כולל הוא גם את ההשגחה העליונה המתמדת על בני-ישראל. ("אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב') - הוא אלקינו בהיותו המשגיח עלינו ישירות, השגחה תמידית ועל-טבעית. הגילויים שנתגלו ביציאת מצרים, הם המטביעים חותם שם שמים בישראל.) מצווה זו, היא אשר נגדה בא עמלק להלחם. היה חותך מילותיהן של ישראל וזורקן כלפי מעלה, כאומר: הנה השגחתו של ה' על עמו.
"אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה - לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר: 'ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט', וכתיב בתריה: 'ויבא עמלק'" (שבת קי"ח).
הפרצה לגנב נפרצה עם חילול שבת. השבת - "ביני ובין בני-ישראל אות היא לעולם" (שמות ל"א, י"ז). השבת והמילה - עדים על הקישור שבין מסת-ישראל לבין קונה. כשחוללה שבת, נפגם כביכול הקשר, ונפתח פתח לעמלק לבוא ולנסות לכפור בכל הקשר הזה, ופגם גם באות השני.
* * *
לכל הגויים כלם אין תפיסה כלל באלו המצוות. "עובד כוכבים ששבת חייב מית" (סנהדרין נח:), וגוי שמל - ערל הוא: "כי כל הגויים ערלים" (ירמיהו ט', כ"ה). ואעפ"כ, כל הגויים כולם עתידים לחזור ולהכיר במלכותו יתברך - "ישמחו וירננו לאומים, כי תשפוט עמים מישור ולאומים בארץ תנחם סלה. יודוך עמים א-להים, יודוך עמים כולם" (תהלים ס"ז, ה'-ו').
ואילו עמלק - "ראשית גויים" (במדבר כ"ד, כ') - ראש הוא להם, ונלחם למרות סירובם להצטרף אליו (מכילתא בשלח, י"ז, ח'). הנלחם מלחמת כפירה בהשגחת ה' בבריאה - הרי הוא כביכול דוחק רגלי שכינה. על כן, כל זמן שעמלק קיים - אין כיסא הכבוד שלם, ומשום כך "אחריתו עדי אובד" (במדבר, שם(
* * *
מלחמת חרמה זו נגד האות הטבוע בבני-ישראל, אין כמותה המסוגלת להחליש ולהודעיך את ההתלהבות והשמחה בעבודת ה' . כולה הרי באה לבטל אה ערך העבודה. אם עזובים לגזירה קדומה - אין טעם לעבודה, וכל העולם כולו קודר.
"'אשר קרך בדרך' הקירך (לשון קירור)" (תנחומא ב', תצא י"ד).
עמלק קירר את אש ההתלהבות שבערה בבני-ישראל, והכניס בלבם יאוש והתרשלות. "ועמלק ימ"ש וזכרו", אומר ה"שפת אמת", "רצה ליקח מדת הזריזות מבני-ישראל, דכתיב: 'וחמושים עלו בנ"י' (שמות י"ג, י"ח) - 'מזרזין', תרגום אונקלוס)... ועקר הזריזות בא על ידי השמחה". עמלק בא לבטל את השמחה והזריזות בעבודת ה'.
"* * *
תמחה את זכר עמלק מתחת השמים" (דברים כ"ה, י"ט).
נצטוינו למחות את זכרה של ה"עמלקיות", כחלק מהתפקיד שיועד לעם ישראל - גלוי מלכותו ית' בעולם.
עם קריאת פרשת זכירת-עמלק, קוראים אנו גם את התבלין המבטל כוח עמלק. פרשת תצוה, פותחת בעניין שמן המאור ומסיימת בקטורת ובנרות. שמן וקטורת - משמחים ומרחיבים את הלב, וזהו התבלין לאותו קירור שניסה בן עשו לקרר את ישראל ולהחלישם - התחזקות מתוך שמחה המביאה לזריזות (שם משמואל). השמחה עולה ומתגברת, ככל שמחדירים אנו לעצמנו שבורא עולמים משגיח ומנהיגנו בכל דרכינו.
"למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" (דברים ט"ז, ג')
- נצטווינו לזכור ולהזכיר את גאולת מצרים יום יום, לזכור שעיני ה' א-להינו בנו מראשית השנה ועד אחרית השנה.
"כאן (בעמלק) כתיב זכור, .בשבת כתיב זכור - שניהם שוים" (תנחומא תצא ז').
יחד עם זכירת עמלק, עלינו לזכור את השבת, כי הא והא חד הוא. זכירת השבת ושמירתה - הוי אומר: חיזוק הקשר העליון, ברית הקודש בין הקב"ה ובין עמו ישראל. הוי אומר: ביטול פגימתו של עמלק.
ואם אין זרעו של עמלק נמחה -
"א"ל הקב"ה (לישראל): הוו יודעים שאם אין אתם עתידים להיות זוכרים את עמלק וקוראים בכל שנה, שאני מחזיר אתכם לשעבודם של מצרים" (פסיקתא רבתי י"ב).
אם אין עמלק נמחה מהעולם, אם עדיין השגחתו של הקב"ה אינה מבוררת לכל באי עולם - הרי מתבטל כביכול השלב בו התגלתה ההשגחה המיוחדת לישראל.
* * *
חודש אדר - ערב ניסן, אשר בו התגלתה השגחתו הניסית של המקום ב"ה - בו נוסף שלב מחיית זרע עמלק. על ידי נס נסתר, היותר עליון במקורו (עיין בהקדמת המהר"ל ל"אור חדש"), על ידי התערבות עליונה במהלכם של בני-ישראל - נוסף שלב בביטולה של ה"עמלקיות" מתחת השמים.
ומתוך כך -
"ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר" (אסתר ח', ט"ז).
"'ששון' - זו מילה... 'ויקר' - אלו תפילין, וכן הוא אומר: 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך' (דברים כ"ח, י'), ותניא: ר' אליעזר הגדול אומר - אלו תפילין שבראש" (מגילה טז:).
מחיית עמלק מעוררת שמחה, ועמלק את מצוות מילה ותפילין - תפילין הוא העד השלישי (מלבד השבת והמילה), המעיד לכל באי עולם כי שם ה' נקרא עלינו.
* * *
זו השמחה המתמלאת בלב-כל בחודש אדר. זו השמחה הפנימית המתגברת והולכת ככל שכוח עמלק הולך ודועך. שמחה הממלאת את הנפש ביודענו, כי הקב"ה משגיח ישירות, והוא המוליכנו בכל דרכינו. העולם כולו מואר באורה עליונה. יש מטרה ותכלית, יש גם תהליך המוביל לקראתם, והכל מכוון מלעילא. מתברר, שכל העולם כולו מלא טובה המושפעת מהמיטיב לכל. מתברר, ששרויים אנו בעיצומו של תהליך חשיפת הטוב ובעור הרע, ומתעורר רצון עז להשתלב בעולם שכולו טוב.
"והלא באמת הכל הוא טוב וישר כל כך, והיושר והטוב שבנו הלא הוא בא מהתאמתנו אל הכל, ואיך אפשר להיות קרוע מן הכל, פרור משונה, מופרד כאבק דק שכלא נחשב. ומתוך הכרה זו, שהיא הכרה א-לוהית באמת, באה תשובה מאהבה בחיי הפרט ובחיי הכלל". (אורות התשובה, פרק ב')
זו התשובה המתחייבת בזה החודש. שלא כתשובה מיראה - אין התשובה מאהבה כובשת לה במהלך איטי ורגוע את כל מעשי האדם, הנהגותיו, רצונותיו ורעותיו. האהבה היא בבחינת מהפיכה נפשית הבאה בחטף, כהברקה פתאומית, ולפתע חש האדם שהוא שרוי בעולם אחר, עליון מזה שהיה שרוי בו קודם לכן.
זהו טיהור יסודי של מקור הנשמה, ולא עיסוק בהשלכותיה בפועל. ומתוך הטיהור הפנימי, נטהר כל המשתלשל מאותו מקור. זהו טיהורו של חודש אדר, שלא נפרט לפרטים.
"וכל תשובה מאהבה באה עד אותו המקור הפנימי, שמשם כל העשוי הוא טוב ובניין של תום ויושר למפרע, והזדונות המתהפכים לזכויות אינם צריכים ליצירה חדשה, כי אם להתגלות מקוריותם". (אורות התשובה י"א, ו')
שיבה זו מאהבה, הבאה מתוך השמדת עמלק, משפיעה גם בכיוון ההפוך, והיא גופה מוסיפה במחיית ה"עמלקיות" ובביטולה מהעולם.
"כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים" (ראש השנה כט.).
"ובשעה שעושה (כל אחד ואחד מישראל) תשובה - ממעיט את כוחה של אומה זו ... ונמצא שהוא בתשובתו, מלבד קיום מצות תשובה, מקיים גם מעניין מצות מחיית עמלק" (אבני שהם, כי תצא(
* * *
תקנו רבותינו ז"ל קריאת פרשת זכור בשבת הסמוכה לפורים, ולא בפורים גופו.
שבת - שיבה מאהבה.
"כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן... ואתה מרום לעולם ה'" (תהלים צ"ב, ה'-ט') - זהו מזמורו של יום השבת, אותו זימר אדם הראשון בשומעו על כוחה של תשובה (ב"ר, פר' כ"ב, כ"ח(.
תשובת שבת זו - בכוחה לחזק ולהדק את הברית "ביני ובין בני-ישראל", ולגלות את כבודו והשגחתו של הקב"ה בעולמו. "שבת - דאיהו שלמא דעלאי ותתאי" (זוהר שמות כ"ג), בה נשלם שמו של הקב"ה, "ששמו של הקב"ה נקרא שלום" (ויק"ר פר' ט', ט').