חובת הזכות / מנחם קליין
"ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". (זכריה ח' י"ז)
בזמן שרותנו בצ.ה.ל. ובמיוחד באימון המתקדם אנו נפגשים עם ציבור גדול של חיילים אשר אינם נקראים דתיים, ונחשבים כאנשים אשר אינם שומרים ומקיימים תורה ומצוות (למרות שמקיימים הם מצוות לא מעטות). מדרכי הטבע, שמדי פעם אם בעת ויכוח או בשעת שיחה עם אותם בחורים עולה במוחנו השאלה כיצד עלינו להתיחס אל אותו ציבור שלא זכה ללמוד ולדעת לעשות ולקיים. המפגש עם אנשים אלו לא רק בשעת ויכוח אלא גם - ואולי ביחוד - יום יום, שעה שעה, - פעם בעת עשית איסור ופעמים בעת קיום מצוה - מעורר את הבעיה ביתר שאת. אינני מתכון לדון בשאלת היחס למעשה כלומר מתי עלינו לקנא ולהלחם ומתי עלינו להסביר ולקרב. אנסה רק להסביר מה צריך להיות היחס בהכרה וברגש כלומר, לפי איזה קנה מידה עלינו לדון אותם ואת מעשיהם וכמובן על בסיס זה יקום ויצמח היחס המעשי הבא לביטוי בחיי יום יום.
מקור חיוב אהבת ישראל הוא מהפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט י"ח) וזה לשון הרמב"ם (הלכון דעות פ"י ה"ג) "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר "ואהבת לרעך כמוך", ובהמשך (הלכה ה') אומר הרמב"ם "כל השונא אחד מישראל ה בלבו עובר בלאו תעשה שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך". על הגדרת המושג רעך עומד בעל ההגהות מימוניות במקום "ודוקא שהוא רעך בתורה ובמצוות אבל אדם רשע שאינו מקבל תוכחה מצוה לשנאתו שנאמר יראת ה' שנאת רע ואומר הלא משנאיך ה' אשנא".
מדברי הרמב"ם והגה"מ רואים שאדם רשע שלא הוכיחו אותו דינו כישראל שומר מצוות וכך פסק המהר"ם מלובלין כפי שמובא בסוף מרגניתא טבא ואהבת חסד "ואף ברשע גמור יש איסור לדעת מהר"ם מלובלין לשנאתו כל זמן שלא הוכיחו" ומחדש המהר"ם "ואין בדור הזה מי שיודע להוכיח" (וכן פסק בחזו"א ה' דעות).
כיון שאין בדורנו מי שיודע להוכיח מצוה עלינו לאהוב כל אדם מישראל בין צדיק ובין רשע ובפרט את בני דורנו שאינם שומרי מצוות והינם בגדר תינוקות שנשבו כפי שאומר הרמב"ם (ה' ממרים פ"ג ה"ג) "בין התועים ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם וגידלו אותם על דעתם הכי הם כתינוקות שנשבו והרי הם כאנוסים. והחזו"א (יו"ד שחיטה ס"א סק"ו) מבאר זה עד היכן תינוק שנשבה נחשב כאנוס ומהיכן הוא מזיד "תינוק שנשבה שהוא בחזקת שאם יודיעוהו וישתדלו עמו כשיעור ההשתדלות שהוא ראוי לשוב לא יזיד לבלתי שב... וכמ"כ אותן שאבותיו פרשו מדרכי הציבור והוא נתגדל ללא תורה דינו כישראל לכל דבר".
ראינו שאסור לשנוא שום אדם מישראל, להפך, עלינו לאהוב כל יהודי. אולם אין אהבה זו נטעת בלב האדם ברגע אחד או ביום אחד אם כן כיצד נגיע לאהבת ישראל? מהם הדרכים שעל ידם נוכל לקיים בלב שלם את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך"?
על כך משיב בעל התניא, רש"ז מלאדי (תניא, פל"ב): "והנה ע"י קיום הדברים הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן, כי מאחר שגופו נמאס ומתועב אצלו והנפש והרוח מי יודע גדולתן ומעלתן בשרשן ומקורן באלוקים חיים בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש מצד שורש נפשם בד' אחד רק שהגופים מחולקים".
ר' משה קורדובירו בספרו תומר דבורה (פ"ב) ממליץ על דרך לימוד הסנגוריה על כל אדם מישראל, וזו לשונו: "ירגיל עצמו להכניס אהבת בני אדם בליבו... ואפילו הרשעים יאהב אותם בלבו ויאמר מי יתן ויהיו אלו צדיקים שבים בתשובה ויהיו כולם גדולים ורצויים למקום... והמה יאהב, בהיותו מזכיר במחשבתו טובות אשר בהם ויכסה מומם ולא יסתכם בנגעיהם אלא במדות הטובות אשר בהם" ובפרק א': "ורק יתקן הנהגתו עם כני אדם שאפילו לא לא ימצא טענה מאלו הנזכרות יאמר כבר היתה שעה קודם שלא חטאו והרי אותה שעה או בימים קדמונים היו כשרים".
שתי דרכים אלה, דרכו של בעל התניא ודרכו של הרמ"ק, מתמזגים הם לאחד אצל הרב קוק זצ"ל, דרכו של הרב היא דרך לימוד הסנגוריה מתוך ההסתכלות הפנימית העמוקה עד שרשי נשמת האדם היהודי, יחד עם ביקורת ומלחמה מתמדת ועקבית ברע ובחטא. וכך אומר הרב באורות (אורות ישראל פ"ד): "אהבת ישראל היא תולדה מהאמונה באורה האלוקי של כנסת ישראל שהוא לה סגולה עצמית שלא תזוז ממנה בכל חליפות הזמנים. ביותר צריכה אהבה עליונה זו וסבתה האמונה הפנימית בשורש האלוקי שלה להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח בעת ירידתה של האומה במצב רוח, בעת אשר רמיסת קדש וזיזול דת יראו בכל תוקף ועוז - להבחין שעם כל זה כח ישראל גדול הוא ועצום לאלוקיו ולהסתכם במאור הפנימי החודר החודר את רוח הכלל ושמשכנו הוא ג"כ בכל נפש פרטית שבישראל בגלוי או בסתר, גם בנפש הנסוגה מאד אשר סרה הרבה מדרך ה'".
אך יחד עם זאת מדגיש הרב בהמשך דבריו: "האהבה הגדולה שאנחנו אוהבים את אומתנו לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה; אבל בננו מוצאים את עצמיותה גם אחרי הביקורת היותר חופשית נקיה מכל מום. כולך יפה רעיתי ומום אין בך". מקטעים אלו אנו רואים שעלינו להסתכם במאור הפנימי שבכל נפש מישראל: להבחין בגודל נשמתו של כל יהודי ויחד עם זאת האהבה "לא תסמא את עינינו מלבקר את כל מומיה".
עומק דברי הרב מתבגרים באחת מאגרותיו לרדב"ז (אגרות הראי"ה תקנה.). בתחילת דבריו כותב הרב על "שני חברים עקרים שהם יהד בונים קדושת ישראל וההתקשרות האלוקית עמהם" לראשון קורא הרב סגולה ולשני בחירה.
הסגולה פירושה "טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות" כלומר, כיון שבחר הקב"ה באבות (לא מצד עצם מעלתם וקדושתם אלא כיון שנועדו להיות אבות האומה שבה בחר ה' כפי שאומר המהר"ל: "אבל באברהם לא היה בחירה פרטית רק באומה הישראלית שהם זרעו" (נצח ישראל יא). "לא בחר הקב"ה באברהם בשביל צדקתו אולם הבחירה שבחר באברהם אינו תולה בשום דבר רק בעצם אברהם בחר" (גבורות ה' כ"ד) הטביע בנשמתם ובנשמות צאצאיהם "כח קדוש פנימי" אותו "קודש קדשים" (אורות התחיה ס"ג, אשר לא ניתן לבטאו במילים. כח זה מוטבע בנפש היהודי בדבר ה' כמו כל דבר אחר בעולם העומד בתוקף מאמר ה'. כח זה לא יזוז מנשמתו של אדם יהודי ולא ישתנה שום שינוי בגלל העבירות שעובר אדם, "הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד... כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו".
הגורם השני לקדושה ולהתקשרות הקב"ה עם כנסת ישראל הוא קיום תורה ומצוות או בלשון הרב "ענין בחירה". אך אם בחר האדם ברע ואין הוא שומר מצוות ולכן "ענין הבחירה" הסתלק ממנו - כח הסגולה לא יזוז מעמקי נשמתו לעולמים.
חלק הסגולה הוא הרבה יותר גדול וקדוש מחלק הבחירה אלא שאף פעם לא מתגלים שני הכוחות יחד, פעם ויתגלה כח הבחירה ופעם כח הסגולה. כאשר תמה כבר זכות אבות וישראל אינם מקיימים את החורה, וכח הבקירה במצב ירוד, אז באה הגאולה מצד קרית אבות, מצד כח הסגולה המתגלה במיוחד בעקבתא דמשיחא "זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה". סלי ק"ורר הכהר"ל יגבירוף ה' חכ"ן ךשזרכר חסדי אבות ובשביל זה ראוי להתחסד גם כן עם זרעם ולנהוג עמהם במדת החסד... שהחסד שעושים האבות זוכר לבניהם ונוצר אותו".
לפעמים תיתכם גם הפסקת הופעת הסגולה אבל זה רק בשונאי ישראל "ודורש רעה להם בפועל ובצפית הלב, אולם, אדרבא, בדורנו מאיר אור הסגולה בנשמות ישראל "וע"כ הם מחבבים מאד את כללות ישראל וחושקים בא"י". ובלשון אחרת כותב הרב (אורות התחיה ס"ג) "ואינה זזה ממנה כל זמן שהקשור לכללות האומה ולצביונה חי בקרבו, כל זמן שהוא חפץ בכלל באושר והצלחת האומה הישראלית אע"פ שאינו יודע לקרוא בשם ולפרש את צפונותיו ואפילו אם הוא טועה במעשיו ודעותיו תתעו קודש קדשים הוא".
ראינו שקדושת עם ישרגל מורכבת משני כוחות כח הסגולה, וכח התלוי בבחירה. ולמרות ש"ענין הבחירה" מקולקל ואינו קיים כח הסגולה לא מתבטל. לכן עלינו להסתכל בגודל נשמת כל אדם מישראל ועל ידי כך להגיע לאהבת ישראל. עלינו לטעת בליבנו את אהבת ישראל דרך ההסתכלות הפנימית בסגולת עם ישראל ובנשמת כל יהודי ויהודי. אך יחד עם ההסתכלות הפנימית חייבת לבוא הפרדה בין צד זה לבין הצד הבחירי. אם לא נדע להפריד בין שני דברים אלו ונסתכל רק על הצד הסגולי שבהם עלולים אנו להיות מושפעים ממעשיהם ודעותיהם. ועל כן יחד עם האהבה הגדולה חייבת לבוא שנאה לא שנאה לעושה הרע, לחוטא, אלא שנאת הרע ושנאת החטא "יתמו חטאים ולא חוטאים" (הג"מ בברכות).
השנאה והאהבה יחד הן הולכות צמודים אחת לרעותה שלובות הן זו בזו, אולם גם השנאה הגדולה ביותר קורה באהבה, אהבת ה''. השנאה מאהבה היא יונקת ולאהבה היא מובילה. וכך היה בעל התניא אומר: "ואהבת לרעך כמוך הוא פירוש וביאור על ואהבת את ה' אלוקיך – כשאוהבים יהודי אוהבים את הקב"ה משום שיהודי הוא חלק אלוה ממעל וכשאוהבים יהודי הינו שאוהבים את פנימיותו של היהודי וממילא את הקב"ה".