"והאיש משה ענו מאד" / יואל בן נון
הבטחת ה' ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", נתקימה ביעקב עצמו כהבטחה אישית, אולם הוא עצמו מעביר את ה"שרביט", ליוסף לפני מותו "ויאמר ישראל אל יוסף הנה אנכי מת, והיה אלקים עמכם והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם" (בר' מ"ח כ"א). וכמעט באותו נוסח מעביר גם יוסף את ההבטחה לאחיו - "ויאמר יוסף אל אחיו אנכי מת, ואלקים פקד יפקד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת, אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב". ההבטחה הכללית של "עמו אנכי בצרה" (תהלים צ"א ט"ו) עוברת מדור לדור בגלות מצרים עד הופעתו של משה האיש אשר זכה לשמוע מחדש "אנכי אלקי אביך, אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב" (שמות ג, ו') אות ועדות להתחלת התגשמות ההבטחה "ואנכי אעלך גם עלה".
תגובתו של משה, הן האינסטינקטיבית - "ויסיר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים (שם), - והן המחושבת והמנומקת - "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים" (שם פס' י"א), אומרת כולה יראה, אולם יראה זו אינה כיראת האבות, (בר' ט"ו א', כ"ו כ"ד, כ"ח י"ז, ל"א ל"א, ל"ב ז', ל"ד ל', מ"ו ג') יראה פן יסתם האור מכנסת ישראל (אורות עמ' קמ"א) כי אם יראה של רתיעה, של אפסות, של ביטול העצמיות – מי אנכי. מיד זכה משה לגילוי נוסף ועליון מאד המבשר לו ברמז על מתן תורה - "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", (שם פס' י"ב). לרגע מסתפק משה על טיב עצמיותו החדשה - "הנה אנכי בא אל בני ישראל.... ואמרו לי מה ימו מה אומר אליהם" (סם פס' י"ג), ובזה זכה שוב לגילויים עצומים, הן בהשגות עליונות "אהיה אשר אהיה... אהיה שלחני אליכם" (שם פס' י"ד) והן בתכנית הגאולה המפורטת. אולם מיד חוזר הוא ונרתע, ומאפס את עצמו "לא איש דברי אנכי ... כי כבד-פה וכבד-לשון אנכי" (שמות ד' י') מקטין ומבטל את כח-הדיבור שלו, שהוא עקר גדרו של האדם - "ויהי האדם לנפש חיה" - לרוח ממללא" (ברא') ב' ז', אונקלוס), ועל כן מקבל הוא מתנה גדולה "מי שם פה לאדם... הלא אנכי ה'.... ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר" (שם פס' י"א-יב').
ביטול עצמי זה של משה מתפרש גם בדברי המדרש - "כך אמר משה לפני הקב"ה - רבון העולמים כשירד יעקב למצרים לא כך אמרת לו אנכי ארד עמך מצרים ואנכי אעלך גם עלה, ועכשיו אתה אומר לי לכה ואשלחך אל פרעה? לא אנכי הוא שאמרת לו ואנכי אעלך גם עלה! .... וכי כך הבטחת לאבותם שביד בשר ודם אתה מוציא בניהם, ומי אנכי שאלך וכי אוציא את בני ישראל, וכי אני הוא אותו שכתוב בו "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי"? (שמות רבה ג'-ה', ט"ו-ט"ו).
רתיעה זו של משה וביטול עצמיותו אינם אלא הרגשת האפסות בפני הבורא, ומאחוריה מסתתרת הבקשה והתביעה להגאל בידי ה', לא ע"י מלאך ושליח, היא התביעה עליה "נאבק" משה בתפלתו גם אחרי חטא העגל - אם אין פניך הולכים אל תעליני מזה" (שמות ל"ג ט"ו), משה נרתע וצועק "מי אנכי" לשאת ולגלות את הבטחת "אנכי אעלך גם עלה" ואת הבטחת "דן אנכי"?
ודוקא בזה זכה, כנגד כל ביטול האנכי שלו זכה בגילוי נוסף של "הלא אנכי ה'", בשכר ויסתר משה פניו - "ודבר ה' עם משה פנים אל פנים", בשכר כי ירא - וייראו מגשת אליו (כי קרן עור פניו), בשכר מהביט - ותמונת ה' יביט (שמות רבה ג'-ב', וכן ברכות ז').
אף בזה שהתעקש משה ושיתף עמו אהרן, גם בשליחותו הראשונה וגם לאחריה, זכה משה - שומע אני שהיה הדבר לאהרן ולמשה? כשהוא אומר ויהי ביום דבר ה' אל משה, למשה היה הדבר ולא לאהרן. א"כ מה תלמוד לומר "אל משה ואל אהרן" אלא מלמד שכשם שהיה משה כלל לדברות כך היה אהרן כלל לדברות (כלומר - ראוי) ומפני מה לא היה מדבר עמו מפני כבודו של משה. נמצא ממעט אהרן מכל הדברות שבתורה חוץ מג' מקומות מפני שאפשר (מכילתא פרקה א - א').
זכותו של משה בזכות ביטולו העצמי - והאיש משה ענו מאד ככל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר י"ב ג') מובלטת ביותר במתן תורה כפי שהוא מתגלה בפרשת ואתחנן - (דברים אנכי עומד בין ה' וביניהם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה', כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמור.
"אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", - אמר ר' שמעון לודייא בשם ר' סימון בשם ריש לקיש - "אמר משה: עתיד אני להעשות סרסור בינך וביניהם כשתתן ותאמר להם אנכי ה' אלקיך" (שמות רבה ג'-י').
"מי שהוא ממדת המלכות לית ליה מגרמיה כלום - ראוי הוא אדם זה לספוג לתוכו את הכל וכשהוא פונה אל הטוב הרי הוא מוכן להיות ממילא מכל טוב, של כל המדות, כל התכונות, כל הצדדים, ואין בו שום סתירה. יש בו עומק העצמיות כל-כך עד שהדברים המתקבלים בתוכו הרי הם עצמיותו ממש, כיון שעצמיות מיוחדת גדרים בפני עצמו אין לו כלל. ומדה זו היא מדת כנסת ישראל בעצם, שהיא הטבעיות העצמית של האומה הישראלית, שהם ממעטים עצמם תמיד והם מרגישים בקטנותם, מרגישים איך כל המילוי שבהם אינו עצמי, שאינם אלא כלי לקבל אור ושפע מברכת ה' העליונה" (מוסר הקודש עמ' קי"ז).
ומלך עז ימשול זה משה שהיה מלכה של תורה (במדבר רבה א' ו', ט"ו י', שמות רבה מ' ב'). ולא רק מלך היה אלא שקול היה כנגד ששים רבוא של ישראל (שיר השירים רבה א' ס"ד, מכילתא בשלח טו) (אשר על כן יכלה לבוא מחשבה כמו "ואעשה אותך לגוי גדול" אפילו רק בהוה-אמינא), ומכנסת ישראל שאב את מידותיו, כשמידת העונה וביטול עצמיותו מעטרתו ובה זכה. בזכות "מי אנכי" זכה ל"אנכי עומד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה'... אנכי ה' אלקיך".