ציפיה לישועה וכסופים לישיבה / יוסף אונגרלידר
הרב חרל"פ בספרו "ממעני הישועה" עומד על הערך העצום של הגאולה אותו רוכש עם ישראל דוקא בעמדו בגלות, בצפייתו אליה.
"ערכה של הצפיה לישועה הוא יותר עליון מהערך של גלוי הישועה עצמה, שכן הישועה היא בלתי סופית ולעולם לא יגיעו אל קצה, כי כל גלוי ישועה אינו אלא חלק של ישועה, אולם הצפיה לישועה כוללת את כל האור האין-סופי של הישועה" (שם, פרק א').
את גדלות ערך הצפיה לישועה מערך הישועה עצמה ניתן להבין בשתי דרכים.
ישנם קנינים רוחניים הנקנים לאדם בלי יכולת מצידו לשלוט עליהם, להבין אותם, ואף להרגיש בהם. הישועה גורמת לאדם עונג נפשי, מקנה לו ערכים נפשיים שאינם עוברים דרך תודעתו, ואדם שרוי בתקופה זו של גאולה אינו מסוגל להעבירם לתודעתו. דוקא אדם שנמצא מחוץ לתהליך ומצפה לישועה יכול להרגיש גם את ערכה הפוטנציאלי העצום של הישועה.
ניתן להוסיף כאן את הסברו של הרב זצ"ל לגדולת מעלתו של בעל התשובה. מתוך החשך - נראה האור תמיד ביתר בהירות וביתר חוזק. כשנמצאים במצב שלילי - בולט החיוב שבצד הנגדי הרבה יותר. כמובן שדברי הרב מוסבים על אדם שהיה מחוץ לתהליך הישועה, אך בכל זאת ניתן למצוא כאן נקודות אור משותפות.
אולם, יש צד נוסף בהבנת ערכה של הציפיה לישועה. הישועה היא תהליך מתמשך בעל שלבים מרובים. הדבר שוב מזכיר את דברי הרב ב"אורות-התשובה": "ומצד אחד הרי היא (התשובה) קשה שבקשות שלא יצאה עדין אל הפועל בעולם החיים". הישועה כתשובה הם תהליכים, ולא שינוי מצב פתאומיים מרע לטוב. אדם שנמצא בשלב כלשהו של הגאולה מסוגל להבין במדה מסוימת את השלב שבו הוא נמצא ביחס לשלב נמוך יותר אך אינו יכול להבין את התהליך כולו. דוקא אדם שעומד בתקופה שלפני הגאולה ומצפה לה מסוגל להבין את ערכה הכולל על כל שלביה. אדם העומד מבחוץ יש לו נקודת השקפה רחבה הרבה יותר מאשר אדם החי את התהליך עצמו.
שתי אפשרויות ההבנה בדברי הרב חרל"פ מצריכות התבוננות בנקודה נוספת.
הדברים אודות ערך הציפיה לישועה אמורים דוקא לגבי המצפים לישועה ומתוך זה בוחלים בגלות. ברם, אם יאמר אדם רצוני בגלות באשר ערכה עליון יותר, ובה מרגיש אני יותר את הגאולה - ודאי שיאבד את כל הערך הטמון בגלות ביחס לישועה. אין ספק שבמצב זה לא יוכל להרגיש עוד את ערכה הגדול של הגאולה. על מנת להרגיש את נעם הגאולה על האדם להיות בגלות בעל כרחו. אם יהיה בגלות ברצונו, ואף אם ברצונו יהיה גרעין חיובי - הרצון להכיר את ערך הגאולה, בכל זאת הוא יאבד את הערך החיובי שיכולה להקנות לו הגלות. הווה אומר - אין די בחיים מחוץ לתהליך הגאולה בכדי להבין את ערכה. יש גם צורך בשאיפה ובציפיה לישועה בכדי להעריך אותו במלא ערכה.
כשנתבונן היטב ברעיונות אלו נמצא שבעזרתם נוכל להאיר באור חדש את השרות הצבאי במסגרת הישיבה.
קנינים רוחניים רבים הנקנים לאדם בהמצאו בישיבה אינם עוברים דרך תודעתו. מחוץ לדפי הגמרא וידיעות בשאר מקצועות היהדות מתווסף גם משהו שאי אפשר להגדירו. האדם מצטייד בכוחות נפשיים שאף הוא עצמו אינו מסוגל להרגיש בהם. רק כשהוא נמצא מחוץ למסגרת זו הוא יכול להעריך נכונה כוחות אלו. כמובן שהדבר בולט ביותר באשר בחיי המעשה יש מקום לכוחות פוטנציאליים רבים לצאת מן הכח אל הפועל ומתוך כך הם נעשים מובנים יותר. אך גם חוסר המצאות כוחות נפשיים בחברה אחרת מבליט את המצאם באלו שרכשום בישיבה.
גם בעזרת ההסבר השני אודות ערך הציפיה לישועה ניתן להבין את ערכם של חיי צבא, בהבהירם את ערך החיים בישיבה. תהליכי הלימוד וההתקדמות בישיבה גם הם תהליכים מתמשכים. כשבא האדם לערוך את חשבון נפשו יכול הוא להבין מה התווסף לו בשבוע או בחדש שחלף אך הוא אינו מסוגל להרגיש מה התווסף לו מאז שהגיע למצב זה שבו כל כוחותיו מושקעים בהגדלת אישיותו. דוקא כאשר האדם נמצא מחוץ לתהליך זה, הוא רואה את התהליך מפרספקטיבה רחבה וכללית יותר.
אם נמשיך בהקבלה, נוכל לישם גם את הנקודה השלישית בהסבר דברי הרב חרל"פ לעניננו אנו.
אין די בניתוק מחיי הישיבה בכדי להכיר את ערכם. רק תוספת ציפיה ורצון לטוב למצב זה, יוכלו להבהיר את גודל הערך. אם היה בן הישיבה יוצא לצבא מתוך רצון מלא ודאי שלא היה מסוגל להעריך נכונה את הקנינים הנפשיים שנקנו לו בישיבה. אמנם רק המצב הזה, בו נמצא האדם בצבא בעל כרחו, באשר במצב אידיאלי היה מעדיף להישאר בישיבה, הוא מסוגל לסייע בהבנת ערך הישיבה, ובקנייתו.
בפרק ט"ז מעלה הרב חרל"פ נקודה נוספת אודות הציפיה לגאולה.
"אחרי שהגלוי בא לידי התעוררות איזו שהיא בתוך ההעלם מתחילים להרגיש צער נורא ומפני זה התעוררה האנחה השוברת גופו של אדם. ואם כי מבחוץ היה נדמה כאילו שוועתם היא בשביל הכאבים והמרירות, לא היה זה אלא מצד ההעלם, אבל בפנימיותם היתה שועתם אל האלקים".
הווה אומר - כאשר מתחיל העם הנמצא בגולה להבין שהגלות היא הכנה והכשרה למצב העליון של הגאולה - הוא מרגיש סלידה עמוקה מהמצב הטפל בו הוא נמצא. זהו פשר האנחה של יורדי מצרים: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים" (שמות ב,כ"ג). ואף אם נדמה ממבט ראשון כאילו שועתם נבעה ממצבם הפיזי הקשה - אין הדבר כך. בפנימיות נשמתם נבעה האנחה מתוך שאיפה עמוקה למצב העליון של הגאולה.
"וכן בצורה זו תהיה גם הגאולה העתידה לבוא.
...בסוף הימים כשהגאולה עומדת לצאת מן ההעלם אל הגלוי בוחלים בגלות ואף שמבחוץ נראית בחילה זו כהה ומעורפלת - מבפנים היא כלה לה'" (שם).
כאשר מגיעה האומה לדרגה של הכרת ערך הגאולה מתוך הגלות - היא סולדת מהגלות מתוך כיסופיה למעלה הרוחנית העליונה אליו תגיע בהגיע עת הגאולה. גם בגאולה העתידה כמו ביציאה ממצרים, נראה כאילו מקור הרצון הוא מצב חמרי קשה ושנאה מצד הגויים. אולם עומק הרצון - מקורו בנשמת האומה הישראלית שהיא חלק אלו-ה ממעל. ואין כמו המאורעות האחרונים מארץ צפון להבהיר לנו נקודה זו.
ולכשנמשיך בהשואתנו נוכל להעלות את האנחה היוצאת מגרונו של החייל בן הישיבה לדרגות גבוהות. האנחות והכיסופים לחזרה לישיבה מקודם ברצונו העמוק של האדם לשוב למצבו האידיאלי של התקדמות והשתכללות. אף אם נדמה שהסלידה מההשתקעות במ"ט שערי חולין, והגעגועים לחיי רוח מקורם במצב החומרי הקשה, ומתוך ציפיה לסיפור המצב החומרי - אין הדברים כן. בפנימיות נובעים הדברים מתוך אותו חלק אלוקי הנטוע באדם. מתוך אותה שאיפה עמוקה ואמיתית לשוב לחיי רוח. "ואף אם נראית בחילה זו כהה ומעורפלת מבפנים היא כלה לה'".