"ראש חדשים" / הרב יהודה שביב[1]

ישראל מונים ללבנה

"החדש הזה לכם" (שמות י"ב, ב')

"'החודש הזה לכם' - לא מנה בו אדם הראשון. אתה אומר 'לכם' ולא מנה בו אדם הראשון, או אינו אלא 'לכם' ולא לגויים, כשהוא אומר 'ראשון הוא לכם' - לכם ולא לגויים אמור, הא מה תלמוד לומר 'לכם' - לא מנה בו אדם הראשון. נמצינו למדין שישראל מונין ללבנה והגויים לחמה"(מכילתא שם).

שלא כאומות העולם המונות את מועדיהן לחמה, מונים ישראל ללבנה. חליפות הזמנים נקבעים בישראל על פי ראיית לבנה, ומניין זה הופך לאחד מסימני הייחוד היהודיים המבדילים אותם מגויי הארצות.

"ר' לוי פתח: 'והייתם לי קדושים', 'ואבדיל אתכם מן העמים' וכו' - בכל מעשיהם ישראל משונין מן אומות העולם, בחרישתן ובזריעתן ובקצירתן, במניינן ובחשבונן, שאומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה, שנאמר: 'החדש הזה לכם ראש חדשים'". (פסיקתא דר' כהנא, פ"ה)

מה משמעות המניין השונה, ומדוע נקבע לישראל דוקא אז, בטרם יצאו ממצרים, להיות מונים ללבנה? מניין - משמעו התייחסות לימים וחליפות הזמנים. משמעו השקפה על ההסטוריה, על מהלך ימות עולם. השקפתם של האומות על הזמנים, מסתמלת ומוכתבת על ידי החמה. החמה סטאטית היא; אין עמה שנויים ותמורות; לעולם אורה מלא בשלמות. אותם שמונים לחמה, רואים בכל ימות העולם מקשה סטאטית אחת ללא התקדמות ונסיגה. הלבנה לעומת זאת, מצויה בתהליך מתמיד, או שמתמלאת היא והולכת או שחסרה. אין יום אחד דומה למשנהו. משמשת היא מוצג חי לתהליך ההתהוות המתמדת בבריאה. לא עולם קדמון, אף לא עולם נברא ללא שנויים ותמורות, אלא עולם מתהווה ומתחדש בכל עת. המונים ללבנה מביעים בזאת את השקפתם וגישתם למהלך ההסטוריה - מהלך דינאמי שיש עמו יצירה וחידוש. לידי אותה תפיסת חיים, הגיעו ישראל ערב יציאתם ממצרים, שעה שהוכו המצרים תשע מכות נסיות, ונעשו אותות ומופתים שלא כדרך הטבע. עד עתה התרחשו המאורעות בעולם כאילו בצורה טבעית, מסתברת, ללא חריגים ושנויים[2]. "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א'). יציאת שבטי ישראל לחירות והפיכתם לעם, כאילו מחדשת הנהגה בעולם, הנהגה נסית, התערבות מגבוה בסדרי הבריאה השיגרתיים. מעתה כאילו בכל יום נבראת הבריאה מחדש. חוויה זו - חוויית ההתחדשות המתמדת - היא חוויית היסוד לאומה הישראלית, אשר על כן אין אמונתה בבורא נשענת על "בראשית ברא א-להים", אלא דוקא על "החודש הזה לכם" - על יציאתם ממצרים. כי יציאה נסית זו, המעידה על ההתחדשות המתמדת, היא יסוד האמונה והחיים של העם, שלא כאומות העולם שאמונתם נסמכת על חוויית "בראשית ברא" - ההתרחשות החד פעמית[3]. חידוש הירח סמל הוא לחידוש מתמיד בעולם.

"וחידוש הירח הוא לשלשים יום ולא מצינו חידוש בפחות" (מהר"ל חדושי אגדות, בבא בתרא ע"ד.)

ראש חודש

"'החודש הזה לכם ראש חודשים' - רבי ישמעאל אומר: משה הראה את החודש לישראל ואמר להם - כזה היו רואין וקובעין את החודש לדורות" (מכילתא)

מצינו בחז"ל שדרשו חודש לשון חידוש:

"'החודש' - ר' נחמן, רב אליעזר בן יוסי ורב אחא. חד אמר: אמר הקב"ה לישראל - בני, חידוש גאולה יש לכם לעתיד לבוא. וחד אמר: יש לכם כאן, חידוש הוא לעתיד לבוא" (פסיקתא רבתי פט"ו)[4]

אך לא רק על ההתחדשות לעתיד נשמע כאן, אלא גם על ההתחדשות המתמדת בהווה.

"'החדש הזה לכם'... רבי ברכיה בשם רב יצחק: החדש הזה חדשו מעשירם" (שם)

אל לו לאדם לצפות על חידוש הבריאה כמסתכל מן הצד. הבריאה תורה היא. פלאי היצירה וחיי החידוש שבהם, חייבים להוביל את האדם לחידוש מעשים, לחידוש עצמיותו שלו.

הן כה נדרש בספרי חסידות[5] הפסוק:

"כה אמר ה'... שער החצר הפנימית... יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח" (יחזקאל מ"ו)

- על האדם לפתוח את שערי הפנים שבקרבו בשבת ובחודש, שהם זמנים המעידים על בריאה חדשה. השבת על האקט הראשוני - הבריאה הבראשיתית, והחודש - על הבריאה ההווה ומתחדשת תמיד.