יוסף ודניאל / דוד ויג (נתיב)

שני אישים אלו בתולדות ישראל, המרוחקים למעלה מאלף ומאה שנים זה מזה, מציינים את דמותו של איש ישראל בהיכלות המלכים, שתחתם משתעבדים ישראל בגלותם. דמות של מנהיג מישראל לצידו של מלך זר, השומר על ייחודו ומסייע בחכמתו האלוקית לממלכה הזרה להתכונן לקראת עתידה.

כל אלה דברים גלויים. אולם ההקבלה בין שתי דמויות אלה הרבה יותר עמוקה, ומתבטאת גם במבטאים סגנוניים מקבילים. השוואה עמוקה כזאת אומרת דרשני.

* * *

א. גלות, בחברת גויים

יוסף נלקח מביתו ומארצו ונמכר למצרים כעבד. דניאל מובא מביתו ומארצו – בגלות יהויקים – כשבוי מלחמה לבבל. יוסף מתגלגל לבית שר וחשוב. דניאל מתגלגל לחצר המלך.

"ויאמר המלך לאשפז רב סריסין והביא מבני ישראל מזרע המלוכה... ילדים... וטובי מראה ומשכילים בכל חכמה"[1]. – "וידבר שר המשקים את פרעה... נער, עברי, עבד"[2], "ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה"[3].

"ויקרא פרעה שם יוסף צפנת פענח"[4] – "וישם להם שר הסריסים שמות, וישם לדניאל בלטשאצר"[5]. – חברת הגויים פותחת את שעריה בפניהם, אך אלה שומרים על ייחודם. "וישם דניאל על לבו אשר לא יתגאל בפתבג המלך וביין משתיו, ויבקש משר המשקים אשר לא יתגאל"[6] – "וישימו לו לבדו, ולהם לבדם, ולמצרים האוכלים אתו לבדם"[7].

שניהם זוכים לסייעתא דשמיא. "ויתן אלוקים את דניאל לחסד ולרחמים בפני שר הסריסים"[8] – "ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד, ויתן חנו בעיני שר בית הסוהר"[9].

שניהם נתבעים לעמוד בנאמנות על שמירת ייחודם. יוסף בפרשת אשת פוטיפר ודניאל באי אכילת מזון המלך[10].

שניהם מתפרסמים בזכות חכמתם המיוחדת. "וידבר אתם המלך, ולא נמצא מכולם כדניאל... וכל דבר חכמת בינה אשר ביקש מהם המלך, וימצאם עשר ידות על כל החרטומים האשפים אשר בכל מלכותו"[11]. "ויאמר פרעה אל עבדיו, הנמצא כזה אישר אשר רוח אלוקים בו... אין נבון וחכם כמוך"[12] – ושמעית עליך די רוח אלוקין בך"[13] – די רוח יתירא ביה"[14]. הוכר כי חכמה אלוקית להם.

ב. החלום ופתרונו

על ההקבלה בין החלומות רומזים חז"ל ורש"י[15] בעקבותיהם, אך כדאי לפרט את הדברים באריכות יתר.

"ובשנת שתיים למלכות נבוכדנאצר, חלם נבוכדנאצר חלומות... ותתפעם רוחו"[16] – "ויהי מקץ שנתיים ופרעה חולם"[17], "ותתפעם רוחו"[18].

"ויאמר המלך לקרא לחרטומים ולאשפים ולמכשפים ולכשדים, להגיד למלך חלומותיו"[19] – "לא איתי איניש על יבשתא די מילת מלכא יוכל להחוויה"[20] – "וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים ואת כל חכמיה ויספר פרעה להם חלומו ואין פותר אותו לפרעה"[21].

במצב קריטי זה מופיעים דניאל ויוסף. הם היחידים המסוגלים לפתור החלום. "הנעל לדניאל קדם מלכא"[22] – "ויריצוהו מן הבור, ויגלח, ויחלף שמלותיו, ויבא אל פרעה"[23].

(מענינת היא אף השוואת החלומות לפרטיהם. בשניהם מופיעים העצמים בשני שלבים, כשהופעת המצב האחרון לא מותירה זכרו של הראשון. "ותבאנה אל קרבנה ולא נודע כי באו אל קרבנה"[24] – "ונשא המון רוחא, וכל אתר לא השתכח להון"[25].

גם מגמת החלום שווה. "איתי אלו-ה בשמיא גלה רזין והודע למלכא נבוכדנאצר מה די להווא באחרית הימים"[26] – "אשר האלוקים עושה הראה את פרעה"[27].

מקבילה אף דרך הבצוע של הפתרון. תחילה מצב טוב ואח"כ שנוי דראסטי. אצל פרעה שבע שנות שובע ולאחריהן שבע שנות רעב. אצל נבוכדנאצר – שלטוף אדיר ולאחריו מפלת בבל ועלית פרס).

פותרי החלומות מקפידים לציין את מקומה של ההשגחה, וכי מכוח עליון כוחם. "איתי אלי-ה בשמיא גלה רזין"26 – "בלעדי אלוקים יענה את שלום פרעה"[28].

ג. מעמדם.

"אדון מלכא לדניאל רבי, ומתנן רברבן שגיאן יהב ליה, והשלטה על כל מדינת בבל... ודניאל בתרע מלכא"[29] – "ויאמר פרעה אל יוסף... אתה תהיה על ביתי, ועל פיך ישק כל עמי, רק הכסא אגדל ממך... ראה בתתי אותך על כל ארץ מצרים... וילבש אותו בגדי שש, וישם רביד זהב על צוארו..."[30].

ד. עלילות דברים.

בחברת דניאל ויוסף קיימים אנשים הרוקמים מזימות היאך לסלקם מגדולתם. אשת פוטיפר מעלילה עליו: "ראו, הביאו לנו איש עברי לצחק בנו. בא לשכב עמי ואקרא בקול גדול"[31] – כל זאת באזני אנשי הבית. היא מכינה דעת קהל עוינת ליוסף, ואח"כ חוזרת על הספור בפני בעלה. מתוך דברי הכתוב משמע כי אין אדונו שלם עם ספור אשתו, והוא אף אינו רוצה לסלקו, אך העלילה היתה מוצלחת והוא נאלץ לחבוש את יוסף. "ויקח אדוני יוסף ויתן אותו אל בית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים"[32] – אין הוא מושלך כפושע. במקום ענישתו הוא זוכה ליחס מיוחד. גם יציאתו מן הבור היא תוצאה של השגחה מיוחדת.

אף דניאל עובר דרך דומה מאד. מאנשי החצר יש המעלילים עליו כי הוא עובר על מצוות המלך, ואינו עובד אלא את אלוקי העברים. דניאל מושלך לגוב האריות ולאש. כל זאת בנגוד לרצונו המפורש של המלך, וגם פה נזקקים המעלילים לשכנוע חוזר ונשנה, עם הכנת הרקע המתאים על מנת לסלק את דניאל לבור. אף כאן ניצל דניאל בדרך השגחה ניסית מיוחדת.

* * *

דמיון זה – מהו?

אפשר כי שני פרטים ביחוסו של דניאל יהוו מפתח להבנת הענין.

דניאל מזרע המלוכה היה ומשבט יהודה[33].

לפנינו עמות נוסף בין יהודה ליוסף[34]. עמות נוסף בין שתי תפיסות בגאולה. "והנה השבטים שהיו צריכים לקבוע דרך של קדושת ישראל בעולם, וביחוד יהודה ויוסף היו מחולקים בשיטה. יוסף אמר כי קדושת ישראל היא ללמד תועים בינה, להתערב בגויים וללמדם דרכי ה'... להביא קדושה גם לאומות העולם... יהודה אמר כי קדושת ישראל צריכה להיות נפרדת מן הגויים. עם לבדד ישכן, כי פן יתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם"[35].

ובמקום אחר מבאר הרב זצ"ל באור יתר: "... וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם "ודוד עבדי נשיא עליהם לעולם"[36]. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו, לשכללו ולפתחו. וכן הכוחות המחזקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת ארחיה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים – לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכוחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצוינים בהם, להיות עם קדוש לה' אלוקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות, בעצמה... והנה מתחילה הוכנו ב' הכוחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלך בישראל... יוסף ויהודה. וכמו בתחילת מעשי האבות סימן לבנים, יוסף היה המשביר ששלח אותו האלוקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי חומר, לחם לפי הטף... והיה נבלע בין האומות[37] וידע שבעים לשון[38]... ויהודה מיוחד לכח ישראל המיוחד "היתה יהודה לקדשו"[39]...

* * *

לאחר שהבנו מהותם של יוסף ויהודה נוכל אף להבין מספר תקבולות נגודיות בין יוסף ודניאל.

יוסף נישא לאסנת בת פוטיפרע כהן און. דניאל אינו מגייר מן הגויים. שניהם שליטים בגלות. דניאל מצליח לשמור על מעמדו על אף מספר חלופי שלטון. וביוסף אנו שומעים: "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף"[40].

על שניהם קיימת השגחה מיוחדת. אצל יוסף המאורעות מתפתחים בדרך טבעית. דניאל, דרכו ניסית יותר. במיוחד בולט הדבר בדרך הצלתם מן הבור. הוא הדין בפתרון החלום. על יוסף לפתור את החלום. דניאל חייב אף להודיע מהו החלום עצמו, ואח"כ לפותרו.

(שים לב לאוירה האופפת את ספר דניאל, של רמזי גאולה וקץ שבהם רב הסתום. הפרקים המדברים ביוסף בהירים הם).

* * *

"ובאשר אי אפשר לאומתנו שתבא לתעודתה הרוממה, לישא בגאון עז שם ה' הנקרא עליה כי אם בהשתלמה בתכלית ההכשר בשני חלקיה, הכללי – חלק יוסף, והפרטי – חלק יהודה – מלכות בית דוד, שמחוזק כוחו הפרטי כולל הוא ג"כ את הצד הכללי – "אדמוני עם יפה עיניים". הנה מתנערים באומה כוחות לכל צד, וכמו שהכוחות המגבירות את הרוחניות הם מכשירים למידת משיח בן דוד... כי באמת מרכז החיים הוא התעלות הרוחניות, אלא שא"א שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקנינים החמריים הנדרשים לאומה שלימה ומשוכללת. כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, ויתר מכשירי החיים הכלליים – הם הכשרת משיח בן יוסף. וכשהם משתמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים... והנה פעולת משיח בן יוסף, שתהיה ההכשרה הכוללת אע"פ שוודאי תהיה עם זה ממולאת בדעת ויראת ה' שנמצאת ג"כ, לתכלית הכשרת כלל האנושיות, מ"מ כיון שהיסוד העיקרי המרובה באיכותו[41], שהוא התייחדות הצורה הפרטית הישראלית בהתגברה, אינו בולט בו כ"כ, א"א לו להתקיים, ע"כ עתיד משיח בן יוסף להיות נהרג"[42].

* * *

"וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים"[43].

"ואתה לך לקץ, ותנוח, ותעמד לגורלך לקץ הימין"[44].

יוסף מת. בן מאה ועשר שנים. הוא חנוט. גופו בארון. במצרים. ללא קיום עצמאי. דניאל הולך לקץ. לנוח. הוא יעמד לקץ הימין. קיום נצחי – כמבשר הצורה הישראלית המיוחדת.