דינם של כלי האוכל האישיים (מסטינג) / הרב יהודה עמיטל

שאלה:

מה דינם של כלי האוכל האישיים (מסטינג)? האם הם נחשבים ככלי שני או ככלי שלישי?

תשובה:

בטרם שנדון על הכלים הללו, כדאי להקדים מספר הלכות הקשורות לבליעת כלים.

בדין עירוי מכלי ראשון, כל זמן שלא נפסק הקלוח - מצינו מחלוקת ראשונים. לדעת הרשב"ם, הרא"ש, הר"ן ועוד - עירוי הוי ככלי שני ואינו מבשל. דעת רבינו תם שערוי מבשל כדי קליפה, כמו כלי ראשון. עיין כל זה בדבריהם בשבת (דף מב ע"ב), ובסוף עבודה זרה (דף עד ע"ב)[1].

והנה, כל זה מיירי בערוי שלא נפסק הקלוח, אבל אם נפסק הקלוח - מבואר ברמ"א (סימן צב סעיף ז) דדינו ככלי שני. אף על פי כן, כתב הש"ך (סימן קה סעיף קטן ה) דגם ערוי שנפסק קלוחו - מבליע כדי קליפה. אך עיין שם בפרי מגדים (שפתי דעת אות ה) דאינו אלא חומרא בעלמא מדרבנן.

והנה, אף על פי שמכל דברי הראשונים הנ"ל שדנים בדין עירוי משמע דסוברים דכלי שני אינו מבשל ואינו מבליע - מצינו דעה אחת, והיא דעת הרשב"א בתורת­הבית (בית רביעי, תחילת השער הראשון), דכלי שני אף על פי שאינו מבשל, מכל מקום מבליע. (הכוונה ב"כלי שני" - לא על ידי עירוי מכלי ראשון, אלא כגון שהכניס אוכל או כלי לתוך כלי ראשון). וזה לשון המחבר (בסימן קה סעיף ב): "חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו - מבשל ואוסר כולו. אבל חום של כלי שני - אינו מבשל. ויש אומרים שגם כן אינו מפליט ולא מבליע, ויש אומרים דמכל מקום הוא מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה. וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחילה, אבל בדיעבד מותר בלא קליפה, ובהדחה בעלמא סגי"[2].

היוצא מן האמור עד כה - שכלי שבלע אסור מכלי שני, או על ידי עירוי מכלי ראשון, אינו אוסר אלא כדי קליפה, ועל כן המאכל מותר תמיד, משום שתמיד יש ששים נגד קליפת הכלי, כמבואר בש"ך (סימן סט סעיף קטן סה). אולם, באשר לכלי - אין להשתמש בו ללא הגעלה משום שאין מבטלים אסור לכתחילה, וכן משום שאנו מתירים את האוכל מדין בטול, אין להשתמש בכלי עד שיגעילנו.

והנה, כל זה אמור בכלי שני. אך בכלי שלישי ורביעי לא מצינו מפורש בראשונים, וכן בשולחן ערוך ונושאי כליו שיחמירו בהם. אולם, עיין בתשובות חתם סופר (חלק יורה דעה סימן צה) שכתב: "דע דבעיקר הדין לא נפקא מינה כולי האי דאנו רגילים להחמיר בכל הכלים, אפילו בכלי שלישי כל זמן שהיד סולדת בו, וכמו שכתב בפרי חדש סוף סימן סח". והנה בפרי חדש, הנדפס בספרי יורה דעה, לא מצינו זאת, אדרבה - מדבריו שם משמע להיפך. וכבר העיר על כך בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק א הערה צז). אך גם במה שכתב דאנו רגילים להחמיר, נראה דאין זה מנהג ברור. וכבר כתב על כך בפתחי תשובה (סימן צד אות ז): "המורים שלנו אין נוהגים כן". ועיין בש"ך (סימן קה) ובפרי מגדים (שם). ועיין בשולחן ערוך הרב (אורח חיים סימן תנא סעיף לד) וזה לשונו: "כיון שיש מחמירים אף בשאר אסורים בכל חום שהיד סולדת בו, אף שהוא כלי שלישי ורביעי, שאף שאין לו כח לבשל - מכל מקום יש לו כח להבליע ולהפליט, אם כן על כל פנים בחמץ בפסח יש לנהוג כמותם". משמע מדבריו דבשאר אסורים אין נוהגים כמותם.

* * *

ועתה נבוא לבאר דינם של המסטינגים אשר מעבירים אליהם את האוכל מן הקדירה, הנחשבת ככלי ראשון, על ידי כף שואבת שלכאורה דינה ככלי שני. בהתאם לכך - הכלים הללו דינם ככלי שלישי.

יש לדון כאן בשתי נקודות: א. בדין גוש חם שהיד סולדת בו, ב. בדין הכף השואבת מכלי ראשון - האם דינה ככלי ראשון.

והנה, באשר לדבר גוש חם - הדבר שנוי במחלוקת. לדעת המהרש"ל, לעולם דינו ככלי ראשון משום שבדבר גוש אין דפנות המקררות, ומבשל כל זמן שהיד סולדת בו, אפילו בכלי שני ושלישי. אך הרמ"א חולק על כך ואינו מבדיל בין דבר לח לבין גוש, וכן אומר הגר"א (כמבואר בט"ז סימן צד סעיף קטן יד, ובש"ך סימן קה סעיף קטן ח, ובביאור הגר"א סעיף קטן יז). ועיין בט"ז, דמכריע שבמקום שיש דוחקא דסכינא, יש להקל כדעת הרמ"א. ועיין בתשובות חתם סופר (חלק יורה דעה סימן צה) דכדאי הרמ"א לסמוך עליו ואפילו בבשר וחלב דטעם כעיקר שלו חמיר טפי. וכן פסק ערוך השולחן (סימן צד סעיף לב), דבהפסד מרובה או בדיעבד, כדאי הוא רבינו הרמ"א לסמוך עליו.

ובאשר לדינה של כף שואבת - עיין בט"ז (סימן צב סעיף קטן ל), ובש"ך (סימן קז סעיף קטן ז), דבדבר זה נחלקו המהרי"ל והאסור והיתר. ועיין בפרי מגדים (שם) דדעת הש"ך להחמיר מספק. מיהו, במקום הפסד מרובה, או בשעת דחק - נראה דדעתו להקל. ועיין שם בחוות דעת (סימן צב סעיף קטן כז) שאומר שאפילו אם כף שואבת דינה ככלי ראשון, מכל מקום אם עירה ממנה לכלי אחר, הרי זה דומה לעירוי שנפסק קילוחו. ועוד כתב שיש לדמות את זה לדין דבר גוש, והשאלה האם העירוי מבליע - תלויה במחלוקת השיטות הנ"ל לענין דבר גוש.

לסכום - ודאי ראוי להחמיר בכלים הללו. ואם השתמשו בהם בבשר וחלב, יש להחשיבם כבלעו על ידי עירוי מכלי ראשון, הן משום שיש לחשוש לשיטות המחשיבות כף שואבת לכלי ראשון, והן משום שיש לחשוש לשיטת המהרש"ל דדבר גוש דינו ככלי ראשון. ואף על פי שהמאכל שבתוכם בכל אופן מותר, משום שגם עירוי אינו מבליע אלא כדי קליפה, כנזכר לעיל, לכתחילה ודאי שאין להשתמש בהם ללא הגעלה.

אך בשעת הדחק, כאשר אין לו כלים אחרים, והוא נמצא בתנאי שדה, ואם לא ישתמש בכלים הללו לא יוכל לאכול - אם הכלים הללו אינם בני יומם, ומדובר בשמוש ארעי ולא בשמוש קבע, נראה, לענ"ד, דיש לסמוך בשעת הדחק על השיטות האמורות לעיל, ולהחשיבם ככלי שלישי שמעיקר הדין אינו מבליע, ולהשתמש בהם בשעת הדחק ללא הגעלה. ועיין בפרי מגדים (משבצות זהב סימן צט סעיף קטן טו ד"ה הנה) מה שכתב על הא דמובא בשולחן ערוך שם דאם נבלע אסור מועט לתוך כלי בשר, אם דרכו של אותו כלי להשתמש בו בשפע היתר מותר להשתמש בו לכתחילה כיוון שהאסור מועט ואי אפשר לבא לידי נתינת טעם. וכתב על זה דאף על גב דאין מבטלים אסור לכתחילה, "אבל בלוע בכלי, שאין כוונתו לבטל אלא לבשל בתוכו, לא מיקרי מבטל. ומיהו כיוון דאפשר שלא להשתמש בכלי זה ואין הפסד אוכלין, אסרינן לכתחילה... שמא פעם אחר יתן טעם. ומשום הכי באם דרכו בשפע, שאי אפשר לידי טעם לא שייך למיגזר". ועיין שם בהמשך דבריו בד"ה "והט"ז הקשה". ועיין בפתחי תשובה (סימן קכב אות ב) בשם הנודע ביהודה, ובגליון מהרש"א (ד"ה "גזירה").