גמירת ההלל בחנוכה - שיטת הבה"ג / הרב אפרים שחור
הגמרא במסכת ערכין (דף י.) מונה את הימים בהם גומרים את ההלל: "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק: שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, שמונה ימי החג (סוכות), ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת".
בעל הלכות גדולות במנין המצוות מנה תשע עשרה מצוות עשה (מ- ק"א עד קי"ט), וז"ל: "לגמור הלל שמונה עשר יום, ולילה אחת".
הרמב"ם בשורש ראשון של ספר המצוות והרמב"ן בהשגותיו שם האריכו בדברי בה"ג, ע"ש.
יש להבין – מה המקור לחיוב הלל מן התורה כמצוות עשה בימים טובים, ולאו דוקא בחנוכה.
ועוד יש לברר – לשיטת הרמב"ן, היאך יכלו חז"ל לתקן הלל בחנוכה. שהרי בפירושו לתורה (דברים ד', ג') כותב הרמב"ן על הפסוק: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצווה אתכם" – "ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה, כגון שעשה חג בחודש שבדא מלבו כירבעם, עובר בלאו". לפי דברי הרמב"ן יש בקביעת מועד חדש איסור בל תוסיף. חנוכה ופורים נקבעו ע"י חז"ל לאחר מתן תורה, ומדוע אין בהם איסור בל תוסיף?!
על אמירת הלל בפורים אומרת הגמ':
"ת"ר: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? – אמר ר' חייט בר' אבין אמר ר' יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחרות אמרינן שירה (ביציאת מצרים אמרו שירה על הים – רש"י), ממיתה לחיים לא כ"ש?! אי הכי הלל נמי נימא (שהיא שירה – רש"י)? – לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ... רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא. רבא אמר: בשלמא התם, 'הללו עבדי ה' ' ולא עבדי פרעה, אלא הכא 'הללו עבדי ה' ' ולא עבדי אחשורוש? אכתיב עבדי אחשורוש אנן" (מגילה, י"ד.)
הרמב"ם בפרק ג' מהל' חנוכה, הלכה ו', וכן המאירי במגילה פסקו כדעת ר' נחמן שקריאתה זו הלילא. והמאירי מוסיף, שלטעם זה שקריאתה זו הלילא, מי שהיה במקום שאין לו מגילה קורא את הלל, שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגילה במקומו.
מכל מקום, מדברי הגמרא במגילה נמצינו למדים שהק"ו: "מעבדות לחרות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לכ"ש " – הוא המקור לאמירת הלל ולקריאת המגילה. ק"ו הוא מידה מהמידות שהתורה נידרשת בהם, והוי דאוריתא. נמצינו למדים מקור לדעת הבה"ג שאמירת הלל הוא מדאוריתא בכל מקרה של יציאה ממוות לחיים.
וכן הם דברי החתם סופר בתשובה (יו"ד סימן רל"ג): "קביעת יום מועד ביום עשית הנס הוא ק"ו דאוריתא. ולפענ"ד לפי"ז יום פורים וימי חנוכה דאוריתא הם. ואפשר קריאת הלל ומגילה הינה ק"ו דאוריתא לומר שירה, כמו שציוה בפסח לספר יציאת מצרים בפה – הכא נמי ממות לחיים חייב לומר שירה בפה דוקא. וא"כ יוצדקו קצת דברי בה"ג שהאריכו בו רמב"ן ורמב"ם, אלא שעכ"פ לא היה לו למנותו למצות עשה בפני עצמו כיון שהוא בכלל ספור יציאת מצרים".
והנה במנין המצוות לבה"ג לא נמצא שמנה את סיפור יציאת מצרים למצוה בפני עצמה. ואפשר לומר, שהבה"ג בכתבו במנין מצות עשה "לגמור את הלל שמונה עשר יום ולילה אחת" כוונתו ב"לילה אחת" – ליל הפסח, והוא ענין סיפור יציאת מצרים. וההדגשה במצוה זו היא על ההלל ולא על הסיפור, שההלל זהו הסיפור.
ומקור לכך בדברי המשנה בפסחים קט"ז: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים שנאמר 'והגדת לבנך לאמור בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים'. לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לשבח לפאר ולרומם למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, ויוציאנו מעבדות לחרות, מיגון לשמחה, ומאבל ליו"ט, ומאפלה לאור גדול, ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". בתחילה הביאה המשנה את הפס' המחייב ספור יציאת מצרים לבנים, ואחר כתבה: לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל וכו'. כלומר מפסוק זה של ספור יציאת מצרים אנו לומדים חיוב לומר לפניו שירה על הניסים שעשה לנו, וזה המקור להלל שאנו אומרים בליל פסח ובחנוכה, ולקריאת המגילה בפורים.
ניסים שנעשו לנו, וניסים שייעשו לנו – על כולם נאמר לפניו שירה חדשה הללויה.