על מזמור שיר חנוכת הבית לדוד (ב) / הרב יהודה שביב
"שיר המעלות לשלמה: אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו" (תהילים קכ"ז,א)
"שיר המעלות, זכור ה' לדוד את כל ענותו. אשר נשבע לה', נדר לאביר יעקב. אם אבא באהל ביתי, אם אעלה על ערש יצועי... עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב. קומה ה' למנוחתך... נשבע ה' לדוד... מפני בטנך אשית לכסא לך... כי בחר ה' בציון אוה למושב לו. זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אותיה. צידה ברך אברך אביוניה אשביע לחם". (תהילים קל"ב)
שנים הם שנדרו נדר לבנות בית לה'. דוד, כמצוין בפסוקים לעיל, ואביו זקנו – יעקב, כאמור "וידר יעקב נדר לאמר... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים". (בראשית סוף פרק כ"ח.) מכאן אולי ההדגשה בפסוק "נדר לאביר-יעקב". יעקב הוא זה הטובע לראשונה את המטבע הנורא "בית-א-להים." (שם פסוק יז.), שאלמלא יעקב אמרו ואלמלא מקרא כותבו אי אפשר לאמרו.
"בית-אלקים"? והלא את השמים ואת הארץ הוא מלא והוא "סובב כל עלמין וממלא כל עלמין". וכבר תהה שלמה בחנכו יום הבית "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה" (מל"א,ח,כז.).
דוד מוציא בשפתיו את האשר רוחש ליבו ונודר לבנות בית. אך ה' אינו מניח לו לעשות זאת והוא שולח אליו את נתן הנביא להבהיר מדוע לא הוא יבנה הבית:
"לא אתה תבנה לי הבית לשבת. כי לא ישבתי בבית מן היום אשר העליתי את ישראל עד היום הזה ואהיה מאהל אל אהל וממשכן.. ועתה כה תאמר לעבדי לדו... אני לקחתיך מן הנוה... להיות נגיד על עמי ישראל. ואהיה עמלך... ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ. ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיהו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד, ולא יוסיפו בני עולה לבלתו כאשר בראשונה... והכנעתי את כל אויביך ואגד לך, ובית יבנה לך ה' והיה כי מלאו ימיך... והקימותי את זרעך אחריך אשר יהיה מבניך והכינותי את מלכותו. הוא יבנה לי בית, וכננתי את כסאו עד עולם" (דבהי"א יז, ד-יב. ובשנויים קלים במלב' ז)
מה מקופל בדבר ה' זה?
רק לאחר שה' בונה בית לאדם "ובית יבנה לך ה' ", יכול אדם לבנות את בית ה'. בית ה' הוא השלב הסופי. קודם לו, ביסוסו של האדם והגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, אל השלוה, ההשקט והבטח.
אף דוד עצמו לא העלה את רעיון הבית אלא לאחר שה' הניח לו מסביב מכל אויביו. ומכאן למדה הגמרא הלכה, שהכרתת זרעו של עמלק קודמת לבנין בית המקדש (סנהדרין כ:). וכן מהכתוב: "והניח לכם מכל אויבכם מסביב... והיה המקום אשר יבחר ה'" (דברים יב).
וכל כך למה?
כדי שלא יעלה האדם בדעתו אף בהרהור קל כאילו הוא המרומם את ה' והוא היוצר לו מקום ובית עלי אדמות, כאילו האלקים זקוק לו לאדם שיבנה עבורו בית. כ' מהרהור מעין זה ועד מחשבת עבודה זרה חו' לא רחוקה הדרך. שהרי כל כולה של אלילות – האדם הוא היוצר את האליל והוא המקיימו. התלות הדדית – האליל לאדם והאדם לאלילו.
ולא כן "אלקים חיים ומלך עולם". הוא ש"חיים ברצונו" – אינו זקוק כלל לאדם "אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח" (איוב לה, ז.). ולכן רק לאחר שה' הוא שימלא את כל מחסורו וירגיש האדם שכל כולו תלוי הוא באלוקים יכול הוא לבנות את בית ה'.
זהו שנדר יעקב אבינו:
"אם יהיה א-להים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש ושבתי בשלום אל בית אבי... והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית א-להים". (בראשית שם)
מעתה נבין מעט מה הקשר שבין מזמורנו לבין בית-המקדש. הן בזה המזמור מתאר דוד את היותו בשערי שאול, ובפתח הבור. ומודה ומזמר לה' על שהעלהו והחייהו. ועתה חש הוא ביותר את היותו תלוי ברצון ה' "ברצונך העמדת להררי עז, הסתרת פניך הייתי נבהל" חדור הוא בתחושת "חיים ברצונו". על כן סבור היה שמסוגל הוא כבר למצא "מקום לה' משכנות לאביר יעקב".
בית ה'?
לא ה' הוא הזקוק לבית אלא האדם. משחש האדם שהקרקע שמוטה מתחת רגליו ותלוי הוא כדלי בבור, יכול הוא למצוא מפלט ובית בתחושת שכינת ה', בקרבת אלקים. ושוב יעקב הוא זה המוצא זאת לראשונה. שעה שמהלך הוא מבאר שבע לחרן, והוא בודד ועזוב, והוא חסר כל ונשטם ע"י אחיו הזומם להרגו, והוא צועד לקראת עתיד מעורפל ולפניו שנים קשות ומרות – אז ניצב עליו ה' ומבטיח לו את קרבתו "והנה אנכי עמך". אז יודע הוא יעקב שקיים בית אלקים שהוא באמת בית לאדם. שאף אם אביו ואמו עזבוהו ה' יאספנו. הבית העשוי מאבן ("והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים") בא לעשות לקבע את התחושה של תלות באלקים, של הרגשת קרבת האלקים.
ומזמור התלות הוא מזמור חנוכת הבית.
* * *
אם ביחיד כך, באומה כולה על אחת כמה וכמה. והיתה שעה שהאומה כולה חשה כאילו הגיעו מים עד נפש ועוד מעט והיא שוקעת בעמקי מצולה עד שנעשה נס ונבקע הים ובני ישראל הלכו בחרבה בתוך הים. וכשהכירו בניסם וידעו היטב שאכן חייהם, ברצונו שלו הם תלויים – אמרו שירת הודיה. ובתוך הדברים אמרו גם:
זה א-לי ואנוהו, א-להי אבי וארממנהו... (השוה: "ארוממך ה' " אצלנו.) נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך... תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך" (שמות ט"ו)
שיאה של שירה זו – בית המקדש, כי בית זה חייב לשמר בתוכו תחושה זאת של "חיים ברצונו".
[מכאן פתח להבנת דרשתו של בר קפרא (כתובות ה.): "גדולים מעשה צדיקים ממעשה שמים וארץ. דאילו במעשה שמים וארץ כתיב: 'אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים'. ואלו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב: 'מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננוך ידיך'". ובאמת תימה – היאך מיחס בר קפרא בית המקדש למעשי ידיד צדיקים, והלא במפורש כתוב "פעלת ה'" "כוננו ידיך" נמצא מעשה שמים וארץ וגם ביהמ"ק מעשי ידיו הם (וראה רש"י שם)?! ושמא: באמת מעשי ידי אדם הוא ביהמ"ק. אך הוא תולדה והמשך למעשה ידי הקב"ה כי אלמלא הקב"ה בונה בית לאדם אין מקום לבנות בית לה'. לכן ניתן ליחס את בית המקדש לפועל ה'. ואפשר שזה ששר שלמה בשיר המעלות שלו "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". שלמה בונה הבית הוא החדור בהכרה זו.]
* * *
זמרה והודיה זאת של תודה על הפדות מרדת שחת, היא החונכת את בית המקדש והיא גם הקיימת לעד.
"רבי פנחס ורבי לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליל: לעתיד לבוא, כל הקרבנות כולן בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם. כל ההודיות בטלין והודיית תודה אינה בטלה לעולם" (מדרש תנחומא אמור י"ד)
"למען יזמרך כבוד ולא ידם. ה' א-להי לעולם אודך".
* * *
"אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח" (מתוך מעוז צור – פיוט לחנוכה)
נקבע בטור בסימן קל"ג: "בכל זמן וזמן משנין המזמור לפי ענינו, כגון ברכי נפשי בר"ח, וכאיל תערוג על אפיקי מים בחולו של מועד, ומזמור שיר חנוכת הבית בחנוכה". טעמו של דבר: "כי חנוכת הבית הביתה בחנוכה" (פרישה).
ניתן להבין זאת כמוסב על חנוכת בית שני בהבנתו המחודשת של ר' יעקב עמדין (בלחם שמים) לטעם שם חנוכה.
"בטעם שם חנוכה נראה לי דבר חדש בעז"ה, שנקרא גם כן על שם חינוך ההיכל שהיה בזמן הזה, בימי חגי הנביא. ככתוב בנבואתו שבעשרים וארבע לתשיעי, שהוא כסלו, הוסד, ולמחרת חנכוהו בהקרבה ובהדלקה מבערב, שאין מנחכים המנורה אלא בין הערביים. ועל שם חנוכת הבית נקראים ימי נס הנרות, שאירע באותו פרק – חנוכה".
ומפליא שהרי גם סיום בנית המשכן במדבר היה עם הגיע יום כ"ה בכסלו אלא שהמתין הקב"ה וקבע חנוכתו לר"ח ניסן.
יותר נראה שכנות ה"פרישה" לחנוכת המזבח שעשו החשמונאים. ואכן ה"אור זרוע" בהלכות חנוכה כותב שהשם חנוכה נקבע "על שם חנוכת מזבח שנתסחר ובנאוהו".
במסכת סופרים פרק י"ח שם מוזכרים המזמורים הנאמרים בימיהם ובעונתם, נאמר: "בחנוכה, - ארוממך ה' (כי דיליתני)". הדגשת הפסוק השני שהוא מגוף המזמור ולא מכותרתו, מחייבת לבקש את הקשר אל חנוכה לא רק בכותרת "חנוכת הבית" אלא בעיצומו של המזמור.
"חנוכה" – סמל לנצחון תורת ישראל על חכמת יון ותרבותה. שרשו של מאבק האיתנים שבין החשמונאים ליונים ולמתיוונים, מאבק שברוח, מאבק שבין אידיאות. מסימניה של תרבות יון – הטרגדיות. גורל עיון כפוי על אדם ואין באפשרותו להחלץ ממנו. הכל חתום בחותם של גזרה.
ובמזמורנו – משערי שאול נחלץ האדם. אף לאחר שכאילו נגזר גזר הדין ומתחיל להתממש, עדין לא פסה התקוה ושערי שוועה ותחנונים לעולם אין ננעלים. לעיל עמדנו על ההקבלות שבין מזמורנו לפרשת חוליו והבראתו של חזקיהו המלך. ופרשה זו מלמדת שאף אם בא נביא ומבשר רעה, עדין מקום לתפלה, הן כך אמר חזקיהו לנביא ישעיהו לאחר דבר ה': "כי מת אתה לא תחיה" – "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא (ואבי אבא רמז הוא לדוד): אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (שם, ע"ב). ודאי שאין מקום לגזרה שרירותית וגורל עיור, וכל שנגזר – בדין ובמשפט הוא אך גם לאחר הגזרה, ביד האדם להעביר את רוע הגזרה.
חכמה יונית, פילוסופיה יונית – אינה מאמינה בחידוש העולם אלא בקדמותו. כמות שהוא הווה, כך היה מעולם, וכך ישאר לעד. מצב סטאטי בלתי משתנה. אין מקום להתחדשות ולשנויים של ממש, וודאי שאין לדבר על תכלית, כי אשר נעדר ראשית, אין לו תכלית.
ואולי זאת היא ההרגשה שיכולה ללוות את האדם בעת שלותו. "ואני אמרתי בשלוי, בל אמוט לעולם". אך לאחר רגע של הסתרת פנים המביא לבהלה ולזעזוע, יודע האדם שאך ברצון הבוא יש לו חיים, וכל החיים – תולדת הרצון הם. להם ראשית ולהם תכלית. יש מצב של ערב ומצב של בקר והתחדשות. ולעולם, אף בעת שמתרומם האדם, הרי זה מצב של תלות ברצון הבורא "כי דיליתני".
* * *
במדרש מצינו: "אמר לו (דוד לקב"ה): למה איני בונה אותו? אמר לו הקב"ה: שאם אתה בונה אותו הוא קיים ואינו חרב" ילק"ש שמ"ב רמ"ז קמ"ה. דוד חתום בחותם של נצח, "חי וקים". וכן גם מעשי ידיו, אינם חרבים לעולם. לכן גם נקרא המזמור על שמו, כי המזמור נצחי הוא.
בית שבונה שלמה חרב, לעומת חנוכת הבית לדוד הקיים לעד (השוה עם דברי ר' צדוק לעיל).
כיוצא בזה מצינו לענין החנוכה.
"'ויהי ביום כלות משה ויקריבו נשיאי ישראל', ואח"כ: 'דיבר אל אהרן בהעלותך את הנרות'... את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו, ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי. ומי היה נשיאו של לוי זה אהרן... ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר: 'אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי' אמר לו הקב"ה למשה: 'לך אמור לו לאהרן – אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן... הקרבנות – כל זמן שביהמ"ק קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם 'אל מול פני המנורה יאירו'". במד"ר טו,ה.
וכבר תהה הרמב"ן:
"והנה דבר ידוע שכשאין ביהמ"ק קיים והקרבנות בטלים מפני חורבנו אף הנרות בטלות". ולכן מסביר הוא: "אבל לא רמזו אלא לנרות של חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חרבן בגלותנו" (ביאורו לתורה, במדבר בהעלותך).
חנוכה – יש בו מיסוד הנצח, שאין לה בטלה כי שואבת אורה האורו של משיח העתיד.
* * *
עם אמירת המזמור בחנוכה, יקוימו בנו דברי חז"ל:
"כל המזכיר פסוק בעונתו, מעלה עליו כאילו בונה מזבח חדש ומקריב עליו קרבן" (מסכת סופרים י"ח, א).