לפרשת השבוע - יעלה ויבוא / יואל בן נון
"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלקי אביו יצחק. ויאמר אלקים לישראל במראת הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני. ויאמר אנכי האל אלקי אביך, אל תירא מרדת מצרימה ואנכי אעלך גם עליה ויוסף ישית ידו על עיניך, ויקם יעקב מבאר שבע... ויבואו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו". בראשית מ"ו, א-ו'.
דרכו של יעקב למצרים הובילתו תחלה לבאר-שבע, בה נתקבלה הרשות האלקית בהוראה מיוחדת לרדת ללות מצרים על טומאתה, בצרוף הבטחת היצירה ממנה. ודאי אין מקרה בכך שרשות זו ניתנה בבאר-שבע דוקא, בפרט כאשר כבר מצאנו כעין זה בגלותו הקודמת, כאשר יצא מבאר-שבע ללכת חרנה, וכבר שאל על-כך הילקוט בראש פרשת ויצא – "והלא בחברון היה דכתיב 'היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק' (שם, ל"ה, כ"ז) ".
גם יצחק אביו יצא מחברון לארץ פלישתים, ושם נאמר לו: "אל תרד מצרימה, שכון באץר אשר אומר אליך, גור בארץ הזאת..." (שם כ"ו, ב').
על קשר זה עמדו חז"ל במדרש רבה בראש פרשת ויצא:
"א"ר הושעיא, כבר כתיב: 'וישמע אל אביו ואל אמו', ומה ת"ל: 'ויצא יעקב מבאר שבע'? אלא אמר: אבאבשעה שבקש לצאת לחו"ל, מהיכן הורשה – לא מבאר שבע, אף אני הריני הולך לבאר שבע. אם ינתן לי רשות הרי אני יוצא, ואם לאו איני יוצא".
דבר זה מלמדנו להבין את הבדל הערך שבין חברון לבאר-שבע במדרגות הגילוי של קדושת ארץ ישראל. אין חברון מביאה אפילו לידי מחשבת גלות ואין בדעתו של יעקב אלא התשוקה לראות את יוסף בטרם ימות. חברון מבטאת את הקשר הפנימי העמוק עם סגולת קדושת ארץ ישראל המתגלה בפרט בשדה האחוזה אשר נחלו האבות בארץ ישראל ובמערת המכפלה אשר בקצהו. אולם משיורדים אנחנו לבאר-שבע, מופיע כבר הקשר והיחס שבין ארץ ישראל ומצרים עם כל ההבדלה וההבחנה שבין קודש לחול ואף לטומאה, בצורה של "הוה אמינא" אשר באה כבר בכלל שאלה. ומה שאינו עולה כלל על הדעת במרומי חברון – נכנס בגדר ספק בבארה של שבועה, שבועה שבעטיה נתעכבו ישראל מלהשלים את ירושתם בארץ פלישתים וביבוסי יושב ירושלים עד כלות נכדים ונינים לאבימלך מלך פלישתים. וכן אמרו רבותינו במרש רבה, בראש פרשת ויצא:
"ר' יודן אמר: מבארה של שבועה. אמר: שלא יעמוד עלי אלימלך ויאמר השבעה לי כשם שנשבע לי זקנך ונמצאתי משהא בשמחת בני שבעה דורות" (מאברהם עד יהושע – שבעה דורות).
פעם אחת נדחה ספק זה בתוקף הצו האלקי, ויצחק נשאר ב"ארצות – האל", בדרך מגרר לבאר-שבע.
פעם שניה אושרה היציאה מבאר-שבע בבית-אל כאמור: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת" (שם, כ"ח ט"ו). ופעם שלישית נאמרו הדברים בבאר-שבע עצמה כאמור לעיל.
בכל פעם גם מתקשרים הדברים בענינה המיוחד של יראה – יראת האבות, שהיא מקור לגילוי היראה בכנסת ישראל כולה "...ומתלבשים אנו אהבה ע"י הנטיה הקוסמית בכללות ההויה... כי כללות ההויה רחוקה היא משינויים לרעה, רק עוז וחדוה במקומו", ומצד כנסת ישראל הננו מתלבשים ג"כ יראה, שלא יסתם האור ממנה, ובהתנשאנו ליסוד היחוד הננו מתמלאים אהבה ויראה בחוברת אחת..." (אורות ישראל, פרק א', ט').
יראה זו מפני סתימת האור מכנסת ישראל מופיעה בראשונה אצל אברהם: "הן לי לא נתתה זרע והנה בן-ביתי יורש אותי", וכנגד זה ההבטחה האלקית "במחזה לאמר אל-תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד... ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בר' ט"ו א-ה).
המשכה ביצחק הנשאר בארץ ומתעשק עם פלישתים בה ועליה, ועל-כן נאמר לו עם עליתו לבאר-שבע במראה, בלילה ההוא: "אנכי אלקי אברהם אביך אל-תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי" (שם, כ"ו כ"ד). ואילו יראת יעקב גדולה היא במקום הנורא ההוא, אשר על-כן נדר שם נדר המבטא יראתו, ובאה אליו התשובה בחלום הלילה: "והנה אנכי עמך...", ואף כאן ההבטחה "אל-תירא מרדה מצרימה".
יראת-אבות עמוקה זו – יראת הגלות ומחשכיה טבוה בעה, ורק מוקד הבטחת אנכי משחרר אותנו מפחדיה – "אנכי מגן לך" נגד "ואנכי הולך ערירי"!
"אנכי אלקי אברהם אביך אל-תירא כי אתך אנכי", "והנה אנכי עמך" מול "ואנכי לא ידעתי"; וכנגד הדרך הזה "אשר אנכי הולך" – חותם ההבטחה הגדולה והכללית לכנסת ישראל, "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה", המובילה באורח ישר אל "אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" בחיתום הנפלא של כנסת ישראל במתן תורה.
יראת האבות מפני סתימת האור האלקי מכנסת ישראל בגלויות הובילה לחבור הנפלא והעמוק של "שכינה עמהם בגלותם" – "אנכי ארד עמך מצרימה", ודוקא זו הערובה הבטוחה לקיום "ואנכי אעלך גם עלה". מבארה של שבועה זו יצאנו לגלותנו ועמה נעלה גם עלֹה – "ויעל משם באר שבע", ונבוא גם חברונה – "ויבא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע היא חברון". אל הקשר הצמוד, הפנימי, עם נחלת אבותינו הפרטית והכללית בלא מחשבת יראת גלות, ובמלוא הקשר של "השוכן אתם" בתוכם ממש, במהרה בימינו.