יהודה ויוסף / יואל בן נון

מראשית פרשת שנים עשר השבטים, נתפתחה והלכה התופעה של "יהודה אתה יודוך אחיך". פרשת וישלח גוללת לפנינו את המאורעות שבעטיים נפסלו למלכות ראובן הבכור ושמעון ולוי אחיו. ראובן – עקב מעשה בלהה בו פחז להתערב בעסקי משפחה של אביו, ושמעון ולוי – באפן העז ובעברתם הקשה. כל השלשה לא הצליחו אם-כן להגיע לאיזון נפשי ורוחני, ליציבות האופי הדרושה למלכות, ונכשלו בעטיין של התפרצויות שהיו להן סבות צודקות, אולם מעל לכל התכונה הנדרשת למלכות היא שליטה עצמית.

כך מגלגלת התורה בין השיטית את הודאת האחים במנהיגות יהודה. ואף שאין התורה מזכירה זאת בפירוש, נרמז הדבר ב"וירד יהודה מאת אחיו" – שהורידוהו מגדולתו לזמן מה בעקבות מכירת יוסף, ובאותו הזמן התעסק הקב"ה לברוא מיהודה אורו של משיח הפורץ ועולה מפרץ עד דוד המלך ועד מלך המשיח.

רואים אנו אם כן בפרשת וישב את יהודה בגדולתו, במנהיגותו. הוא המצליח לחלץ את יוסף והצליח את חייו, שלא כראובן שנכשל. הוא הוא היחדי שמסופר על תולדות משפחתו לפני הירידה למצרים, מפני שהוא המוכן משמים להמשך ענין ההנהגה והמלכות בישראל. לעומתו, עומד יוסף הנער התם, החולם על מלכות והנהגה, אך מגיע לאחר תלאות וגלגולים והצלחה חלקית אל ירכתי בור של עבד אסיר, בסוף הפרשה.

לעומת זאת מגלה לנו פרשת מקץ חזיון הפוך לגמרי – יוסף דורך ככוכב מן הבור אל ההנהגה והמלכות, וכל חלומותיו מתקיימים. ואלו יהודה שתופס שוב את ההנהגה בקרב האחים, כפי שנראה מפרשת בנימין (גם שם דרך השליטה העצמית הנבונה של יהודה מול פחזו של ראובן), מתגלגל עד כדי הצעת עצמו לעבד ליוסף תחת בנימין: "ישב נא עבדרך תחת הנער עבד לאדני". הצעותיו של יהודה ליוסף להיות לו כולם לעבדים, בסוף פרשת מקץ, ודבורו התקיף, שקול, קשה ורך כאחד אליו בתחילת פרשת ויגש – גם אלה הדגשות נופסות של יכולתו המלכותית. ודוקא מתוך תחושה של מנהיג הוא מציע את עצמו לעבד ליוסף.

שני החזיונות ההפוכים האלה מגליו לנו את החזיון השלישי המופיע בפרשת ויגש: "ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה" – הקשר המחודש שנוצר ביניהם, בין שני המנהיגים במישור המעש, ובעקבותיו החזיון הרביעי המופיע בפרשת ויחי בברכת יעקב, הקובעת ותוחמת את התחומים הרוחניים ביניהם מכאן ולדורות עולם.

בכל החזיונות האלה מקובלות פרשות היסטוריות ארוכות הסובבות סביב העימות בין שבטי יוסף לבין יהודה, מלכות אפרים ומלכות יהודה, וכן עד אחרית הימים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד (סוכה נ"ב). אלה שני הכוחות הגדולים בישראל,

"הכח המקביל לערך הגוף האנושי השוקק לטובת האומה במעמד ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל תכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לה' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור גויים.

והצד השני – עצם הכל לשכלול הרוחניות העצמה" (הרב קוק זצ"ל – המספד בירושלים)

אלה שני הכוחות נטע ד' בשני השבטים האלה כמעשי אבות, בם

"יוסף היה המשביר ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר, לחם לפי הטף בעת שגם כן על הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות וידע שבעים לשון (שם)

ולעומתו יהודה "שבט מחוקק" לדורות "עד כי יבא שיל"ה" – כך הוא גם הסימן לבנים. ושני צדדים אלה, הגוף והנשמה שבישראל, עומדים בעימות ובמלחמה ביניהם דורות רבים. פעמים זה מול ומשעבד את זה ופעמים להיפך, עד שבא הפיזור האיום לגלויות.

"שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה ע"י הזכרון של חלוק השבטים היתה הגולת גורמת שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה... אמנם נתרבה הבלבול והערבוב... בכל ערכי החיים..." (אורות עמ' מ"ג)

וכבר נוצרה הקרקע להתאחדותן מחדש של שתי הנטיות המלכותיות, האחת השואפת לקומם את ישראל כאומה מפוארת באומות בכל הצדדים החמריים בהם יש צדדי השוואה, והשניה לראות בישראל את האומה המיוחדת שהיא יודעת את ד' בכל דרכיה – "ממלכת כהנים וגוי קדוש".

"היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו". התאחדות נטיות זו הרמוזה כבר בברכת יעקב ובספור התורה שקדם לה, מתפרשת בנבואת יחזקאל: "קח לך עץ אחד וכתב עליו ליהודה ולבני ישראל חיבירו, ולקח עץ אחד וכתב עליו ליוסף עץ אפרים וכל בית ישראל חביריו. וקרב אותם אחד אל אחד לך לעץ אחד והיו לאחדים בידך... ועשיתי אותם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכולם למלך ולא יהיו-עוד לשני גויים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות ועוד... ועבדי דוד מלך עליהם, ורועה אחד יהיה לכולם... ודוד עבדי נשיא להם לעולם" (יחזקאל ל"ז ט"ז-כ"ו).

נבואה זו שבאה בעקבות חזון העצמות היבשות, תבוא ותופיע עלינו בעקבות תחילת תחיית עצמותינו ותתגשם במהרה בימינו.