בדין קנין דברים / הרב אפרים שחור

הרמב"ם בהלכות מכירה פ"ה הי"ד כתב: "הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן. כיצד הרי שכתב בשטר: 'וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני', או 'שיחלק השדה שבינהם', או שישתתפו שניהם באומנות', וכיוצא בדברים אלו כולן – הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחברו דבר מסוים וידוע. " והראב"ד בהשגות כתב: "א"א: אבל השתוף עצמו נקנה בקנין".

מקור דברי הרמב"ם במסכ' בבא בתרא (דף ג.. הגמ' אומרת שם על שותפים שרצו לחלוק את חצרם: "כי רצו מאי הוי, נהדרו בהו? א"ר יוסי א"ר: שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי, קנין דברים בעלמא הוא? בשקנו מידן ברוחות".

את דברי הראב"ד שהשותף (או שהשיתוף) עצמו נקנה בקנין – יש להבין האם סובר הראב"ד שהסכמת השותפים לחלוק את השדה, כשעשו קנין על הסכמה זו, מחייבת אותם ולא הוי קנין דברים בעלמא? אם כן כיצד יסביר את דברי הגמ' בבא בתרא שהבאנו לעי'ל?

על מנת להבין את דבריו, יש לעיין במחלוקתו עם הרמב"ם בהל' שלוחין ושותפין פ"ד ה"ב. וזו לשון הרמב"ם שם: "האומנין שנשתתפו באומנות, אע"פ שקנו מיצג אינן שותפין. כיצד? – שני חייטים או שני אורגים שהתנו ביניהם שכל שיקח זה וזה במלאכתו יהיה בינהן בשוה – אין כאן שותפות כלל, שאין אדם מקנה לחברו דבר שלא בא לעולם". והראב"ד כתב: "א"א: ורבותי הורו שאדם יכול להקנות את עצמו לחברו בקנין כדין עבדים, וכשם שמצינו באומות יקדשו ידי לעושיהן".

במקום זה נחלקו הרמב"ם והראב"ד אם קנין לשותפות מועיל או לא. והרמב"ם סובר שאינו מועיל, דהוי דבר שלא בא לעולם. לעומתו סובר הראב"ד מועיל כדין קנין עבד, שלכך יכול אדם להקנות עצמו, וא"כ גם כאן יכול להקנות עצמו לשותפות.

אכ"פ שלכאורה המקרים המוזכרים בהל' מכירה ובהל' שלוחין ושותפין נראים דומים, למעשה עוסק הרמב"ם בשני מקומות אלו בשני מעשי קנין שונים בתכלית. בהל' מכירה כתב: במקום שקנו מידם "שישתתפו שניהם... הרי זה קנין דברים". ואלו בהל' שלוחין ושותפין כתב: "האמנים שנשתתפו באמנות אע"פ שקנו מידם אינן שותפין... שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם". בעוד שבהל' מכירה החסרון הוא שהקנין הוא קנין דברים הרי שבהל' שלוחין ושותפין החסרון הוא משום דהוי קנין דבר שלא בא לעולם.

וההבדל בין השנים – החסרון בהקנאת דבר שלא בא לעולם הוא שאין גמירות דעת מוחלטת בהקנאת חפץ שבשעת המכר אינו בעולם, או שאינו ברשות המקנה, אבל הקנין נעשה על חפצו מסוים ומוגדר. מה שאין כן בקנין דברים, החסרון מודגש בדברי הרמב"ם: "שהרי לא הקנה לחברו דבר מסוים וידוע". אין חפצו מסוים וידוע שיחול עליו הקנין גם לאחר זמן.

את החסרון של דבר שלא בא לעולם אפשר להשלים ע"י שיעבוד הגוף שקיים עתה, כמו שמצינו בהתחיבות חתן לשלם דמי כתובה אע"פ שאין בידו עתה קרקעות לשעבד – משעבד הוא את גופו שקיים בעולם. (עיין כתובות נ"ד, ריש פרק אע"פ בתוס'). אבל בקנין דברים – אין הקנין יכול לחול, שהרי אין כלל חפצא מסוים ומוגדר שיחול עליו.

ועל כן בהל' שלוחין ושותפין שהאומנין נשתתפו עתה באומנות ע"י קנין "שכל שיקח זה וזה ממלאכתו יהיה ביניהן בשווה" – דובר על חפצו מסוים וידוע, והוא – מה שיקח כל אחד במלאכתו (כפי הרווחים), ומשום כך לא הוי קנין דברים. אלא שיש כאן חסרון של דבר שלא בא לעולם, שהרי הכספים לא נמצאים עכשיו בידיהם של השותפים שיוכלו להקנות זה לזה. על זה כתב האב"ד שהשותפים עצמם יכולים להקנות זה לזה מדין עבד, או כמו בקדשו ידי לעושיהם שהיידים ישנם עתה בעולם.

אבל בהל' מכירה כששנים קנו זה מזה שישתתפו – שיעשו שותפות. כאן דובר על הרצון לעשות שותפות, ולא על קרקע מסוימת ומוגדרת, והרצון הטוב בעצמו אינו דבר שהקנין יכול לחול עליו, שהרי לא הוי חפצא מסוים וידוע. אולם אם יקנו זה לזה את הקרקע עצמה – הוי קנין טוב, כתרוץ ר' יוחנן ור' אשי בגמ' שם.

ולפי זה יש לומר שהראב"ד בהל' מכירה לא נחלן על הרמב"ם אלא כתב שקנין על השותף עצמו יועיל וכוונתו לקנין שבהל' שלוחין ושותפין.

על פי האמור עד כה, צריך להבין את דברי הרא"ש במס' בבא מציעא (קח.) בדין קנין מבר מצרא.

אדם ששדהו גובלת עם שדה חברו יש לו זכות לקנות ראשון את שדה חברו כשעומדת להמכר. זהו דין דבר מצרא. כשבא אדם מן החוץ ובדעתו לקנות שדה זו, יכול הוא לקבל קנין מבר המצרא שלא ינצל את זכותו למנוע את קנין השדה. ואומר הרא"ש "וקנין דברים לא הוי, כי זכות יש לו בסמיכות המיצר ואותו זכות הוא מסלק בקנין".

ולכאורה קשה, שהרי דין בר-מצרא הוא זכות בעלמא, ואיך חל הקנין כשאין חפצא מסוים שעליו יחול?! ובאמת הנמוקי יוסף כתב דחשבינן לי'ה לבר מצרא כאילו יש לו קצת קנין בגופו של קרקע. זאת אומרת שיש כאן דבר מסוים, הקרקע, שעליה חל הקנין.

ואולי אפשר היה לפרש שגם הרא"ש התכוון לדברי הנמוקי יוסף, אולם המשך חכמה בפ' ויצא לא הבין כן בדבריו. על דברי לאה ליעקב: "שכור שכרתיך בדודאי בני", הקשה: הרי זה קנין דברים בעלמא?! ותירץ, שהקנין היה בזה שרחל סילקה עצמה והוי קנין גמור, כמו שכתב הרא"ש בבר מצרא. נראה שהבין בדברי הרא"ש שהקנין הוי על סילוק הזכות (ובודאי לא מחילה, שהרי מחילה אינה צריכה קנין), ולא הוי הקנאה בגוף הקרקע.

וכן נראית שיטת רש"י בסנהדרין (דף כ"ד.) בדין: אמר לו נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך, נאמנין עלי שלשה רועי בקר להיות דיינים, אע"פ שמדין תורה פסולים, רשאי אדם לקבל אותם עליו כדיינים, ואם קנו מידו אינו יכול לחזור. ופרש (שם, ע"ב) שהקנין הוי שלא יוכל לחזור. וא"כ לכאורה הוי קנין דברים, שהרי הקנין הוא על הזכות והרצון ולא על חפצא מסוים. והנמוקי יוסף בסנהדרין כתב שאשכחך הכי בקנין בר מצרא שמועיל לחזק הדברים אע"פ שמחזי כקנין דברים.

ובאמת מדרכי כתב דצריך לקנות החפץ שעליו הדיון כדי שלא יהיה כקנין דברים. (ולא הוי דבר שלא בא לעולם מפני שאת החפץ מקנה לו מעתה). אבל דברי רש"י והנמוקי יוסף צ"ע כיצד יגדירו קנין דברים.