בס"ד לסדר "ועשית הישר והטוב בעיני ה'..... לרדוף את כל אויביך מפניך"

ונשמרת מכל דבר רע (דברים כ"ג י') / רם מלכיאל

בעל הטורים: זהו נבול פה.

ה' עמכם גבורי החיל !

בימים אלה, בתום שנתיים לגיוסי לצה"ל, אני מרבה להרהר על תקופה ארוכה זו שחלפה, ובמיוחד על הקושי הגדול שנתקלתי בו במשך השרות הצבאי. הקושי הוא הקונטרסט הבא לידי ביטוי בצבא, בין הנטיה לחיי רוח ולקדושה אשר בנו - מחד גיסא, לבין מ"ט שערי חולין, חיי גוף מאומצים בצבא - מאידך גיסא. "ואל יפלא אם יש חסרונות במהלך החיים של העוסקים באימוץ הגופני ובכל החיזוקים הארציים שבישראל, כי אפילו הופעת רוח הקודש צריכה ברור מתערובות צחצוחי טומאה שמתערבים בה"[1]. חוסר תאום זה, קובע הרב קוק זצ"ל, היא תופעה טבעית שפשטה בכל שטחי הבניה בישראל, ובצורה בולטת יותר נמצא תופעה זאת גם בצבא. אבל ממשיך הרב קוק - "והיא (רוח הקודש) הולכת ומטהרת, מתקדשת ומתבררת, פודה את עצמה מגלותה עד שבאה לכלל דרך צדיקים...[2] - זו תופעה זמנית, זהו תהליך המוביל בסופו של דבר למצב בו "יופיע אור תפארת ישראל לדעת כי שם ה' נקרא עליה"[3].

אחד מצחצחות הטומאה המעורבים במהלך החיים של העוסקים באימוץ הגופני (קרי-צבא) הפריע לי במיוחד. באמת כוונתי למצוה קלה שאדם דש בעקיביו - "והיה עקב תשמעון... - ואכלת את כל העמים... כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם... ונתנם ה' אלוקיך בידך...[4]!

"הדבר ברור שהלשון (העברית) קדש קדשים"[5] "והיא בעצמה החשובה בלשונות"[6], ועל כן חז"ל כל כך הזהירו אותנו בל נטמא את לשוננו ובל נשתמש בשפתינו לדברים מאוסים: "אמר ריב"ל - לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב ח' אותיות (התורה האריכה בלשונה) ולא הוציא דבר מגונה מפיו שנאמר וכו'"[7] [8] וממשיכה הגמ' ודנה - וכי-תימא הני מילי בדאורייתא (כלומר - רק התורה מקפידה על כך)... וכ"ת הנ"מ בדרבנן (שרק חז"ל בלשונם הקפידו על כך) אבל במילי דעלמא לא - ואומר: "ודעת שפתי ברור מללו' (כלומר גם בשיחה רגילה של אדם יש להקפיד על כך)", ועל פי"ז, תנא דבי רבי ישמעאל: "לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ומפליג בדבר זה רבינו יונה: "ועוד אמרו רבותינו כי חייב אדם לבחור בדבריו לשון כבוד ולהניח לשון שאינה של כבוד גם כי איננה מגונה, בין בדברי תורה בין בשיחת עסקי העולם... וענין לשון כבוד: הוא דרך הדיבור והשיחה אשר דרכו בה נקיי הדעת ומדברי צחות..."[9]. ומפרט ר' יונה במקום אחר ואומר: "ואל תשמע שום טומאה על שפתיך וכל דבר נבול נדד דבר ערוה לא ישמע על פיך. כגון: להזכיר זונה או כל דבר נבלה"[10]. הרמב"ם בדבריו הארוכים בסוגיית הדיבור[11] מחלק את הדיבור לחמשה חלקים ומזכיר את נבול הפה לא בחלק "המותר" ואפילו לא בחלק "הנמאס" אלא בחלק הדיבור "הנאסר"! עיי"ש. על מהות איסור זה עומד המהר"ל: "הנולד והיוצא מן האדם נקרא פרי וניב, וכמו שהפרי היוצא מן האילן מורה הפרי על עצם האילן, כך מורה הדיבור היוצא מן האדם על עצם האדם מה שהוא". ועל כן - "כאשר מחזיר (מרגיל עצמו) על לשון נקיה מורה זה שהוא מסולק מן הפחיתות לגמרי וכאשר יוציר דבר מגונה מפיו הוא הוראה על פחיתותו... לשון נקי יורה על שהשכל (עולם הרוח) נקי מן הפחיתות..."[12].

ואומר החפץ חיים זצ"ל: "ודע אחי, לפי מה שידוע לנו שאנשי הצבא הם צריכין לרחמי ה' יותר מן הכל, כגון בעת מלחמה וכדומה לזה בהרבה מן הזמנים - כמה צריכין להתחזק שלא להתרפות אפילו מאחת ממצוות התורה כדי שיהיה להם כח לעמוד ביום צרה וכדאיתא בגמ'... ולהיפוך מזה, מי מאנשי הצבא שיראה לשקול במאזני שכלו את כל דרכיו להתנהג כראוי ינצל בעת הזעם ויזכה לראות בישועתו של הקב"ה כמו שאמרו בגמ'..."[13]. ואם בכל המצוות כך, ק"ו בדברים המשפיעים ישירות בתקופתנו אנו, ואחד מהם הוא - ניבול פה. אומרת הגמ' במס' שבת: "בעון נבלות פה צרות רבות וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין שנא': "על כן על מעט בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואלמנתו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה"...[14]. אכן, עד כמה שוט הלשון מכה בדורנו - דור הסובל מצרות רבות, דור המצויין בכך שבחורי ישראל מתים, דור המגדל יתומים ואלמנות! ואין לחשוב ח"ו שבחורי ישראל הנם חולשי גוף ורפויי כח ושלכן סר אליהם מר המות. ואין לומר שאין מקום ל'גבורה לאומית בישראל' - שהרי "בחורי ישראל חזקים וראוי להם החיות"[15], ו"טובה היא הגבורה לישראל כלכל עם[16] (כמובן, גבורת קדש הנובעת ממקור עליון)! עונש הסייפא האכזרי בא על חטא הסיפורא המגונה - "הכל מפני והחטא הוא בדבר קשה"[17]!

החייל הדתי המייצג זרע קדש והמקיים את תורת ישראל, הרי מונחת עליו חובה גדולה של קדוש ה' בנושא זה. מסביר ר' יונה: "ובעבור זאת המנבל את פיו כבד עוון ונתעב ונאלח - א. כי עזב והניח הבושה והצניעות שהן מידות הידועות לזרע הקדש, והלך על שבילי עזות פנים שהיא מדת הנבלים הרעים. ב. כי חלל את קדוש ישראל שנאמר: "ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה'[18], וזה נהג על דרך הסכלים הנמאסים המרוחקים מדרך השכל שכלו יפה אף נעים, ועלה באשם וצחנתם. וכל חכם ונבון שקץ ישקצם ותעב יתעבם"[19].

ובקצרה רבה ברצוני להוסיף - "שאף השומעים ומקשיבים ונהנים בשמיעה ואינם הולכים משמ - נכשלים בדבר!"[20], וכן - אמר ר' חסדא כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנום שנא' 'שוחה עמוקה פי זרות', ר"נ בר יצחק אמר אף שומע ושותק"[21]. ודוקא בזכות דין חיילים במחנה זכינו לדרשה המציעה פתרון מעשי פשוט להמלא מדבר זה -:", 'יתד תהיה לך על אזנך' - אל תקרי אזנך אלא על אוזנך שאם ישחע אדם דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזניו!"[22].

אמת, "ראוי לאדם שיחמול על דיבורו יותר מחמלתו על ממונו"[23], ובפרט בלשון הקודש אשר במהותה מביאה לטהרת הנפש[24] (בנגוד לנבול פה המסאב את הנפש). וכותב החפץ חיים:"ועל כן כל מי שיש לו מוח בקדקדו יראה לשמור פיו ולשונו שלא להתגאל בדיבורים המתועבים, ויזרז ג"כ את חביריו שימנעו עצמו מנבלות פה, ובעבור זה יזכה לרוב טוב הצפון כדאמרינן: 'א"ר יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של מקום'[25]"[26].

"מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. חור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו"[27].

חזקו ואמצו!



[1] אורות התחיה לד.

[2] שם

[3] אורות התחיה, לב.

[4] דברים ז'

[5] רמב"ן, שמות ל', 13.

[6] הכוזרי, מאמר שני, סח.

[7] פסחים ג.

[8] שם.

[9] שערי תשובה, ש"ג, רל'.

[10] ספר היראה.

[11] אבות פ"א מט"ז.

[12] נתיבות עולם. פ' הצניעות פ"ג

[13] מחנה ישראל, פ"ג

[14] ז' ל"ג

[15] נתיבות עולם, שם פ"ד

[16] אדר היקר פ"ז

[17] נתיבות עולם שם

[18] דברים ד, 6.

[19] שערי תשובה, רכט.

[20] ר' יונה ספר היראה

[21] שבת לג.

[22] כתובות ה.

[23] אגרת השמד לרמב"ם פ"א

[24] עיין ירוש', שבת פ"א ה"ג

[25] תמיד כח.

[26] מחנה ישראל פ"כ.

[27] תהלים לד. 13