תחנון - תהלים, מזמור ו' / הרב יהודה שביב

"למנצח בנגינות על השמינית מזמור לדוד. ה', אל באפך תוכיחני ואל בחמתך תיסרני. חנני ה' כי אומלל אני, רפאני ה' כי נבהלו עצמי. ונפשי נבהלה מאד, ואתה ה' עד מתי. שובה ה' חלצה נפשי, הושיעני למען חסדך. כי אין במוות זכרך, בשאול מי יודה לך. יגעתי באנחתי, אשחה בכל לילה מטתי, בדמעתי ערשה אמסה. עששה מכעס עיני, עתקה בכל צוררי. סורו ממני כל פועלי און, כי שמע ה' קול בכיי. שמע ה' תחנתי, ה' תפלתי יקח. יבושו ויבהלו מאד כל אויבי, ישובו יבושו רגע".

מיוחד הוא מזמורנו בכותרתו "למנצח בנגינות על השמינית", ושונה הוא מאלו שקדמו לו בכך שעתה אין דוד מזכיר רק את צריו החיצונים, אלא גם, ובעיקר, את מצבו הגופני והנפשי-פנימי הנורא. מכאן אומר הרד"ק: "והמזמור הזה אפשר שאמרו דוד על חוליו". אשר לכותרת מוטב לחזור אליה עם סיום הפרק.

"אל באפך תוכיתני ואל בחמתך תיסרני".

אף וחמה ביטויים הם לכעסו של ה', ("כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם" דברים ט, יט). הכעס בשל העוונות. אך שלא ככעסו של בשר ודם שעיקרו מכוון להינקם על חטאי העבר, הרי שאפו וחמתו של הקב"ה, - להטיב דרכו של האדם לעתיד באו.

"באפך - תוכיחני". "בחמתך - תיסרני". לשון תוכחה ומוסר, יסורים הבאים על האדם, לאלפו מוסר באו. כיוצא בזה: "בתוכחות על עון יסרת איש, ותמס כעש חמודו" (תהלים לט, יב). בנוסף להקבלה שבתוכחה ומוסר ניתן למצוא הקבלה נוספת "ותמס" שם, לעומת "ערשי אמסה" אצלנו (פסוק ז'). הקבלה זו תסייע בידינו לפרש את הבטוי "עששה מכעס עיני" (פסוק ח'). רש"י פירש: "עששה לשון עששית, עין שמאורה כהה ודומה לו כאילו הוא רואה דרך זכוכית שכנגד עיניו". ומנחם פירשו: "לשון רקבון כמו ועצמי עששו, וכן לשון עש". שם במזמור ל"ט נאמר "ותמס כעש חמודו". מעתה נפרש אף כאן לשון עש.

מצבו של דוד רע עד למאד. עומד הוא בשערי שאול ועל כן נבהלה נפשו וגם עצמו נבהלו. אך בהיותו מאמין בשלימות, אין הוא תולה מצבו בגורמים טבעיים שונים, ולכן גם אינו מבקש דרכי ריפוי טבעיות אלא נושא הוא עיניו אך ורק למרום: "חנני ה'... רפאני ה'".

"נבהלו עצמי" - הבהלה נגרמת ע"י חמת ה' כמו: ובחמתך נבהלנו" (צ,ז.) בהלה היא היפוך שלוות הנפש וההרמוניה. "אין שלום בעצמי" וזאת "מפני חטאתי" (לח, ה.).

על בהלתו של דוד בעומדו מול שערי מות, שמענו מפיו גם במזמור אתר שתוכנו מקביל למזמורנו. "הסתרת פניך הייתי נבהל" (ל, ח.). שם הבהלה היא כתוצאה מהסתרת פנים. ואולי הסתרת הפנים, ואף וחמה - שנים שהם אחד. אין כאן פעולה חיובית של אף וחמה, אלא הסתרת פנים בלבד. ודי בכך כדי להוריד את המאמין הדבוק באלקיו לבור מות. שהרי "באור פני מלך חיים" (משלי טז, א.), וממילא עם הסתרת אור הפנים, היפוכם של חיים. "שובה ה', חלצה נפשי". בפשטות רואים כאן שתי קריאות, כדברי רש"י: "שובה ה' מחרונך, חלצה נפשי מחוליי". רש"ר הירש בפירושו מציע אפשרות אחרת. כאילו היה כתוב "שובה חלצה נפשי, ה'". נמצא שלפנינו רק קריאה אחת לחלץ הנפש ממסגריה ולהשיבה לתיקנה. אם דובר על יסורים - "תיסרני" - על התייסרותה של הנפש, על מחסרה בכלוב של צרות המצירות עליה מכל צד, הרי שיש מקום לדבר על היחלצות מהמסגרים. עיקר מכאוביו של אדם ויסוריו הם בשל תחושת המסגרים המיצרים, ומכאן המלה "צרה".

עד עתה לא נימק דוד את בקשתו. העובדה שאומלל הוא או שנבהלו עצמיו מסבירה שזקוק הוא לרפואה, אך אין בכך להצדיק תביעה זו. קצת הנמקה באה להלן:

"כי אין במות זכרך בשאול מי יודה לך".

כיוצא בזה במזמור ל': "היודך עפר היגיד אמתך (פסוק י'). וכן אמר חזקיהו כשהודה על תחייתו: "כי לא שאול תודך מות יהללך, לא ישברו יורדי בור אל אמתך" (ישעיהו לח, ח.).

אלא שיש להבין - הרי רבים פסוקי תהלים המדברים על השארות הנפש: "כלה שארי ובשרי, צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם" (עג, כו). "כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידיך לראות שחת, תודיעני אורח חיים שבע שמחות את פניך נעימות בימינך נצח" (סוף טז,). ו"הנשמה תעלה ותשבח לעד בלא הפסק" (רד"ק כאן), וא"כ מה לו לדוד לזעוק על כליון הגוף, הרי שירת הנשמה אינה פוסקת לעולם?

תשובה על כך מצינו בדברי הרד"ק: "ויתאוה הצדיק לחיות לעשות רצון הא-ל בעודנו חי, להרבות שכר הנשמה בעולם הבא". ההודייה של הצדיק הוא בעצם הקיום היומיומי, קיום חל תורה ומצוות, קיום שעל ידו בא זכרו של הקב"ה. עם שנשגבים ומופלאים הם חיי עוה"ב, הרי ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב" (אבות ד, כב).

על כל פנים לפי דברי הרד"ק יש כאן התיחסות אל האדם החי והמת. רש"ר הירש חושף רובד נוסף. מוות ושאול כשמות עצם מופשטים נזכרים כאן, ולא רק אדם מת. כאן מדובר על עצם תופעת המוות. תופעת המוות אין בה משום הלל ושבח לקב"ה, באשר שזהו עצם הטבעי (וביותר לאדם גוסס שכולו חולי ומכאוב). רק הווית החיים היא המשמיעה פרקי הלל לבורא, כי היא המלמדת על כוחו שמעבר לחוקים טבעיים. וביותר כשמדובר על תחיה מחודשת של הנוטה למות. (וראה על כך עוד לקמן).

"אשחה" - לשון סחי ומאוס,... ממאס אני מטתי בדמעות.

ומנחם חברו עם כאשר יפרש השוחה לשחות" - רש"י.

"אששה" - ראה לעיל.

"מכעס עיני" - כעס על האויבים הצרים המחכים לכליונו של דוד,

(השוה מזמורים לח,לט ועוד).

אותה עין שצופה לראות דין בשונאים, כמו: "ותבט עיני בשורי" (צ"ב, יב). - כאילו נעתקה ממקומה או הפכה להיות עתיקה (שני הפירושים בראשונים למלה "עתקה") בצפיותה.

"שמע ה' קול בכיי, שמע ה' תחנתי, ה, תפלתי יקח".

שלש דרגות כאן: תחלה קול בכי ללא מלים, מכאן לתחנה ומכאן לתפלה שהיא כבר בקשה ערוכה ומסודרת. לגבי קול ותחנה אפשר לדבר על שמיעה אך עדיין אין מה שיקח כאן שאין בהם תוכן ממשי אלא יותר ביטוי סתמי לכאב. לא כן תפלה שתוכן לה ועל כן "ה' תפלתי יקח". (ואגב מכאן גם למדנו שתפלה אינה באה רק למלאת צורך קונקרטי מעשי, וכשהבקשה מתמלאת אין בה ערך יותר, אלא ערך יצירי לה לתפלה ועל כן ה' כאילו נוטה ומשמרה).

"יבשו ויבהלו מאד" תחת הבהלה שוהיתה נחלתו של דוד קודם "כי נבהלו עצמי" - יבהלו עתה אויביו.

"ישבו יבשו רגע" - "בהרפאי יבושו כל אויבי שהיו מקווים מיתתי... כשיראו שלא עלתה מחשבתם ישובו אלי להיות בשלום עמי, ובאותו רגע יהיה להם בושת ממני" - רד"ק. משמע: כל הפסוק מדבר על אותם אויבים. ואולי מחלק דוד את אויביו לשני סוגים: אותם שלא יוכלו להפסיק איבתם, - יבושו ויבהלו מאד. לעומת זאת אותם שישובו לחיות עמו בשלום - אך לרגע יבושו ותו לא.

* * * * *

מזמור זה נקבע לתחנון אולי מכיון שהמזמור נאמר "על לשון כל אדם המדוכא בחלאים, כי הרבה מזמורים שהם תפלה ובקשה חיברם דוד להיותם מזמורים לכל מתפלל. ויש אומרים כי נאמר על הגלות, כי ישראל בגלות כמו חולים ומדוכאים" (רד"ק לפסוק א'). "וכל אדם המתפלל בזה המזמור, יוכל לומר זה (היינו: "כי שמע ה' קול בכיי") כי בטוח הוא כי הא-ל ישמע תפילתו אם יתפלל בלב שבור ונדכה" (שם פסוק ט') .

יתירה מזו -

"א"ר אלעזר: מיום שחרב ביהמ"ק, ננעלו שערי תפלה שנאמר: 'גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי'. ועפ"י ששערי תפלה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו". (ברכות לב:).

מעתה יובן - לאחר התפלה, נופלים על אפים, מתחננים, משמיעים קול בכי, מעוררים דמעה, ודרך שערי הדמעה שאינם נעולים לעולם תכנס גם התפלה שנאמרה קודם. (אמנם ראה עולת ראיה ח"א עמ' שג-שד, כיצד נתפרש המזמור והענין ע"י הרב זצ"ל בצורה שונה).

* * * * *

"ת"ר חביבין ישראל שסובבן הקב"ה במצות: תפילין בחושיהן ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן. ועליהן אמר דוד : "שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך" (תהלים קיט) (תפילין - שתים ציציות - ארבע, ומזוזה, הרי שבע). ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה. וכיון שנזכר במילה - נתייצבה דעתו. לאחר שיצא, אמר עליה שירה, שנאמר: 'למנצח על השמינית מזמור לדוד' - על מילה שנמנה בשמיני" (מנחות מג:).

(אמנם למנצח על השמינית הוא מזמור יב, אך בילקוט שמעוני מובא מדרש זה על מזמורנו ושם הסיום - שנאמר: "למנצח בנגינות על השמינית).

מעתה נבין מה מקום לצער קל אבדן הגוף! שהרי עם כליון הגוף כלה גם מצות המילה שהיתה חתומה בבשרו.

יש מקום להעמקה נוספת.

המספר שמונה מבטא את העולם שמול הטבע. לעומת המספר שש שהוא החול שבאבע (ששת ימי המעשה, שש שונות שמיטה), והמספר שבע ,הוא הקודש שבטבע (שבת, שמיטה וכו'). הרי שמונה הוא בטוי לעולם העל-טבעי, ואם תמצו לומר - אף לעולם הנסי. אדם הניצב בפתחי שאול ואין רואה תקנה לעצמו בפעולה טבעית, מצפה לתופעה על טבעית נסית. להיבראות מחודשת כאילו, ולכן משורר הוא אז "על השמינית" (והשוה מזמור יב שאף הוא "על השמינית": "הושיעה ה' כי גמר חסיד, כי פסו אמונים מבני אדם". אם פסו אמונים מבני אדם כי אז אין לבקש תקנה במישור הטבעי אלא במישור שמעליו. עיי"ש בכל המזמור).

אך מה לכל זה ולמצוות המילה "השמינית" כלשון חז"ל? הנס הוא המהוה את המפגש של הנצח בחולף. כאילו הקרנה מעולם שאינו נתון לחוקים ומגבלות, לעולמנו שלנו המוגבל, הטבעי, הכפוף לחוקי הטבע ומגבלותיו. חיי האדם בעולם המוגבל משמשים לו כפרוזדור אל העולם הנצחי. "העוה"ז דומה לפרוזדור בפני העוה"ב". (אבות, ד, כא).

שתי אחיזות לו לאדם בנצח: שמימית וארצית. שמימית - עוה"ב. ארצית - העמדת ולדות חלוצי ולדות בעוה"ז. הראשונה קשורה בשניה. מיטתו שלימה בעוה"ז, היא כאילו ערובה לשלימות חלקו בעולם שלעתיד.

מעתה תובן פרשה סתומה אחת.

"בימים ההם חלה חזקיהו למות. ויבא אליו ישיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה'.. צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה"(מל"ב כ). "מאי 'כי מת אתה ולא תחיה"? - מת אתה בעולם הזה, ולא תחיה לעולם הבא. אמר ליה: מאי כולי האי? אמר ליה: משום דלא עסקת בפריה ורביה". (ברכות י: ).

ואנו עומדים תמהים - חזקיהו שמלך צדיק היה כל כך עד שביקש הקב"ה לעשותו משיח (ראה סנהדרין צד.), כך עלתה לו על שלא קיים מצוה אחת שבתורה?! אך אם רואים את החיים בעוה"ב כתלויים בחיי נצח בעוה"ז יובן עד למאד שאם מת אתה בעוה"ז ממילא לא תחיה בעוה"ב.

המילה היא הברית הכרותה בין הנצח ב"זה" לנצח ב"בא". היא החותם לנצחיות בעולם הזה. המילה היא בטוי להתקדשות הטבע והתעלותו מן הבהמי אל השמימי, מן החולף אל הנצח. בכוחו של האדם להתקדש ולהעביר לשד נצחיותו ולוז עצמותו לדורות יבואו, או חלילה להשחית בהבלים חולפים ולאבד חלקו בעלמא דאתי. מכאן החומרה הנוראה של פגימה בברית, עליה צווחו קמאי.

מכאן פחדו הנורא של דוד. לא על כליון הגוף חרד הוא כל כך, אלא מפני אבדן הנצח. שמא פגם יפגם שאין לו תקנה. במות אשר כזה אין זכרך, ובשאול אשר כזה אם מי יודה לך.

זהו 'למנצח בנגינות על השמינית" - על המילה שהיא מצוה שמינית - שמתקיימת ביום השמיני, שהיא שניתנה לאברהם אבינו לאחר שבע המצוות שניתנו לכל בני האדם (מצוות בני נח). (מיוחדת היא מצוה זו לישראל, וסימן יחוד שלהם היא שהרי "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב - סנהדרין פרק חלק).

* * * * *

"רבי יהודה אומר: כנור של מקדש - של שבעת נימין היה, שנאמר: 'שבע שמחות את פניך' אל תקרי שובע אלא שבע. ושל ימות המשיח שמונה שנאמר: 'למנצח על השמינית'. של עוה"ב עשר שנאמר: 'עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור', ואומר: 'הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו, שירו לו שיר חדש'. (ערכין יג:).