קבלת שבת מפלג המנחה / הרב יהודה עמיטל

שאלה:

היוצא למארב או לפעולה מבצעית ערב שבת לפני השקיעה - האם כדאי לו לקבל את השבת מפלג המנחה בכדי שיוכל לקדש על הכוס אף על פי שעל ידי כך יצטרך לחלל את השבת בתוספת שבת שיקבל על עצמו עם הקדוש; או עדיף שיקבל את השבת רק סמוך לשקיעה אף על פי שלא יוכל לקדש אז אלא על הפת או למחרת על הכוס.

תשובה:

דבר זה נראה דתלוי במחלוקת הראשונים בפרק רבי אליעזר דמילה - אם נשפכו החמין או נתפזרו הסממנים לפני המילה. דעת הרז"ה (שבת דף נג ע"א באילפס) והרשב"א (דף קלד ע"ב) דתדחה המילה ולא תדחה השבת. ואף על פי שאם נשפכו החמין ונתפזרו הסממנים לאחר המילה דוחים את השבת מפני הסכנה, עכשיו שנשפכו לפני המילה מוטב שתדחה המילה בכדי שלא נצטרך לדחות את השבת. ודעת הרמב"ן (שם) דאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אחר כך לדחות את השבת, דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי לה ולא מכשירי מילה. בשולחן ערוך (יורה דעה סימן רסו סעיף ד) משמע דפוסקים כדעת הרז"ה והרשב"א, ועיין שם בש"ך (סעיף קטן ו) ובבאור הגר"א (סעיף קטן י). ואם כן - כמו שאנחנו דוחים מצוות עשה דאורייתא של "וביום השמיני ימול" בכדי שלא יצטרך לחלל את השבת במלאכה דאורייתא כך מסתבר שאנו דוחים מצות קדוש על הכוס שאינה אלא מדרבנן (רצוני לומר, לדידן דנוהגים בקבלת שבת כדעת הגר"א, ותוספת שבת מפלג המנחה לכל הדעות אינה אלא מדרבנן. עיין אורח חיים סימן רסא ובבאור הלכה שם ד"ה יש אומרים שצריך). ואדרבא כאן עדיפא שהרי במילה מתבטלת המצוה של "וביום השמיני ימול", מה שאין כן כאן אפילו אם יקדש למחרת, סוף סוף יקיים את המצוה אלא שלא קיים מצוה מן המובחר או עיקר המצוה, שהרי לדידן שפוסקים כדעת הרמב"ם שאפילו אם לא קדש במזיד יש לו תשלומים למחר (עיין שולחן ערוך אורח חיים רעא סעיף ח) - אין זה מגדר תשלומים אלא שקידוש זמנו כל היום, כמבואר שם בבאור הלכה. ועיין במנחת-חינוך (מצוה לא) דמסתפק בזה, ולבסוף מסיק שלהלכה לדידן אין זה מדין תשלומים. הוכחה לדעתו הוא מביא מדין מי שהיה אונן במוצאי שבת, דלדעת הרמב"ם והשולחן ערוך מבדיל עד ד' בשבת, עיין שם, ואם כן בנדון דידן אפשר שגם הרמב"ו יודה. ויותר מזה - לפי מה שכתב הר"ן בפרק רבי אליעזר דמילה (דף נג ע"א באילפס) ליישב את שיטת הרמב"ן ולדחות את ראיית הרשב"א מהא דריש ביצה: "בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית בית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו דקר נעוץ מבעוד יום, ושווים שאם שחט - שיחפור בדקר ויכסה" והכי נמי נימא שנשחוט מפני שמחת יום טוב ולאחר מכן נימא שמצות כסוי היא שתדחה. והסיק הרשב"א: "אלא שמע מינה דכל שאנו יודעים בתחילת הדבר שיבא לידי אסור מלאכה - דוחים את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך". וכתב על זה הר"ן דזו אינה ראיה שאין שחיטה מצוה קבועה כמילה. משמע מדבריו דהיכא דאין מצוה קבועה, גם הרמב"ן מודה דדוחים את המצוה. ואם כן גם בנידון דידן אין כאן מצוה קבועה לקבל את השבת מפלג המנחה. ועיין גם בהעמק שאלה לנצי"ב (שאילתא י אות ט) שכתב דכל דברי הרמב"ן אמורים רק במילה שהיא עצמה יכולה לדחות שבת, על כן מותר לעסוק בה אף על גב שיבא לידי חלול שבת, מה שאין כן בשאר מצוות, מודה הרמב"ן שאסור לעסוק אם יבא על ידי זה לידי חלול שבת.

אלא שלכאורה יש לדחות את הדמיון למילה דשאני מילה שלא רק כתוצאה מקיום מצוות מילה יצטרך לדחות את השבת אלא המילה בעצמה גורמת לשבת להדחות, מה שאין כן אצלנו שאמנם כתוצאה מהקדוש תדחה השבת אך לא הקדוש גורם לדחיה. אך כאשר נעיין שפיר נראה דזה אינו, דאי אפשר לומר שמשום שהמילה גורמת לשבת להדחות היא נדחית, דאדרבא אי משום הא השבת היתה צריכה להדחות ולא המילה כמו תמיד שמילה דוחה שבת, אלא הטעם שהמילה נדחית הוא כפי שכתב הרשב"א דכל שאנו יודעים בתחילת הדבר שיבא לידי אסור מלאכה - דוחים את המצוה כדי שלא יבא בסוף לידי כך, ודוק. וכך הבין את הרשב"א גם החתם סופר שהרי בתשובותיו (חלק יורה דעה סימן שלח) רוצה לתלות את השאלה אם לכהן מותר ללמוד רפואה אף על פי שיצטרך להטמא אחר כך אם יזדמן אצל חולה גוסס במחלוקת זו של הרמב"ן והרז"ה, עיין שם.

וכן יש להוכיח קצת מהא דתרומת הדשן (סימן מא) לגבי השאלה אמאי לא אסרו להכנס לבית הכסא מתוך דבר הלכה מחשש שמא יהרהר בדברי תורה, דהיינו שיפסיק למודו זמן מה לפני כניסתו לבית הכסא, ואף על גב שמבטל בכך מצוות תלמוד תורה. וענה שאם יהרהר אחר כך הרי נחשב כאנוס, כמוכח מהגמרא (קידושין לג): "דילמא לאונסיה שאני", וגם שם אין הלמוד גורם לדחיית האסור של הרהור במקומות מטונפים, והרי זה דומה למקרה שלפנינו ולא למילה.

אלא שעדיין יש מקום לחלק, דהנה כתב התשב"ץ (חלק א סימן כא) בתינוק שחלה ונתרפא דאין מלים אותו בה' בשבת משום שיצטרכו לחלל עליו את השבת בג' למילתו, ולמד את זה מדברי הרז"ה (דף ז ע"א באילפס) לגבי 'אין מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת' שכתב הטעם משום שכל ג' ימים קודם השבת - קמי שבת איקרי, ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש. ודבריו נדחו להלכה, (עיין ש"ך יורה דעה סימן רסו סעיף קטן יח). ואף על גב שלגבי נתפזרו הסממנים לפני המילה נפסק שדוחים את המילה כדעת הרז"ה, עלינו לחלק בין הא דנתפזרו שכבר חל עליו חיוב שבת לבין הא דמלים ביום ה' דעדיין לא חל עליו חיוב שבת. ואם כן - גם בנידון דידן בפלג המנחה עדיין לא חל עליו חיוב שבת, ולכאורה דומה להא דמלים ביום ה' ואין דוחים את המילה. אך זה אינו, שהרי ברגע שיקדש - חל עליו כבר חיוב תוספת שבת, ואם כן הרי זה דומה להא דנתפזרו דדוחים את המילה. ויש להוסיף עוד דהנה בפתחי תשובה (שם סעיף קטן ט"ו) מביא בשם היעב"ץ דלגבי גר אנו חוששים לדברי התשב"ץ משום דאכתי לאו בר חיובא הוא, מה שאין כן בקטן. עיין שם, ועיין ביבמות (דף מז ע"ב): "קיבל - מלין אותו מיד. מאי טעמא? שהויי מצוה לא משהינן". ואם כן הכי נמי בפלג המנחה עדיין לא חל עליו חיוב קדוש וחוששים איפוא לדעת התשב"ץ.

* * *

והנה, כמה מכם העירו ששאלה זו תלויה בשאלה האם מלחמה בשבת הותרה או דחויה, ולפי דעתו של הגר"ש גורן שליט"א (משיב מלחמה כרך א עמודים פח, קח) שאנו למדים מ"עד רדתה" (דברים כ, כ) שמלחמה בשבת יש לה דין הותרה, אפילו אם נאמר שבכל פקוח נפש השבת דחויה ולא הותרה - אם כן עדיף לקדש בפלג המנחה. הערה זו יש לה יסוד גדול בסברה, וכבר נזכרה בדברי כמה מגדולי האחרונים כפי שיתבאר להלן, אך אף על פי כן לדינא יש להרהר בה.

סברא זו שמחלוקת הרז"ה והרמב"ן תלויה בהותרה או דחויה נאמרה כבר על ידי החתם סופר בפירושו לביצה, ובכך מיישב את ראיית הרשב"א מבית הלל שאמרו שלא ישחט אלא אם כן היה לו דקר נעוץ, דהא דהתירו לחפור בדקר אם שחט משום שעשה דוחה לא תעשה - אין זו אלא דחויה מה שאין כן בפקוח נפש סובר הרמב"ן דהותרה.

ונראה להוכיח שאין להשתמש בסברא זו לעניננו שהרי כל הלמוד של מלחמה בשבת מקורו בברייתא במסכת שבת (דף יט ע"א): "תנו רבנן אין צרין על עיירות של נכרים פחות מג' ימים קודם לשבת, ואם התחילו - אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: 'עד רדתה' - אפילו בשבת". ועל הברייתא הזאת כתב הרז"ה (דף ז ע"א באילפס): "הא דאין צרין פחות מג' ימים קודם לשבת משום שנראה כמתנה לדחות את השבת", ואם כן ברור - או שהרז"ה סובר שמלחמה בשבת דחויה ולא הותרה, או דסבירא ליה דדין זה אינו תלוי בהותרה או דחויה.

ונראה להוכיח דדין זה אינו תלוי בדחויה או הותרה, דהנה בשואל ומשיב (מהדורא תליתאה חלק א סימן תלד) מביא בשם תשובות עטרת חכמים להג"ר ברוך מלפייפניק ז"ל, דמקשה על הטור דלגבי חולה שזקוק לבשר ואין לפנינו אלא נבילה, פסק הטור (אורח חיים סימן שכח) דבשבת הותרה: "כי השבת היא אצלו כחול לכל מה שצריך"; ואילו לגבי אישתפך חמימי סבירא ליה להטור כשיטת הרז"ה שדוחים את המצוה (והיינו כסברתכם ששאלה זו תלויה בהותרה או דחויה). ובשואל ומשיב כתב ליישב את הטור דהטור סבירא ליה דשבת דחויה אצל פקוח נפש, ומה שכתב "כי השבת אצלו כחול אצלו לכל דבר" - מפרש את דבריו באופן אחר. והנה, גם אם נודה לדבריו בפירוש דברי הטור, קושיא זו נשארת במקומה באשר לשיטת התשב"ץ, שהרי בחלק ג סימן לח כתב להוכיח שפקוח נפש בשבת הותרה ולא דחויה, וכתב שם: "לא מצאתי בתלמוד בשום מקום שאמרו בשבת דדחויה היא", ואף על פי כן כתב התשב"ץ להלכה וכבר הזכרנו אותו למעלה, דאין מלים גר ביום ה' משום שנראה כמתנה לדחות את השבת, ועל כרחך דדין זה אינו תלוי בהותרה או דחויה.

באשר לסברא, כתב הנצי"ב בהעמק שאלה הנ"ל, דבין למאן דאמר טומאה דחויה בצבור ובין למאן דאמר הותרה בצבור - אסור לגרום שיבוא הפסח בטומאה אפילו לצורך, שהרי אם יש בצבור הרבה טמאים אלא שהם מיעוט, קשה למאן דאמר טומאה הותרה בצבור למה לא יטמאו כולם ויעשו בטומאה בכדי שגם הטמאים יוכלו לקיים את המצוה. ועל כרחך דאסור לגרום שהטומאה תותר בצבור אפילו לצורך מצוה. ואין לחלק דשאני התם דאין זה צורך מצוה לעצמו אלא לחבירו, וזאת על פי המגן אברהם (סימן תרעא סעיף קטן א) ומחצית השקל שם. ואם כן הכי נמי אף על גב שהשבת תותר בפקוח נפש או במלחמה - אין לגרום לכך אפילו לשם מצוה.

לסכום, נראה דאפילו אם יפסיד את הקידוש על הכוס מוטב לקבל את השבת עם השקיעה בכדי למעט בחלול שבת. ואין לומר שיקדש בפלג המנחה ויתנה שאינו מקבל עליו את השבת - דזה אי אפשר. ואף על פי שמלשון הרמב"ם משמע קצת דקידוש אינו תלוי בקבלת-שבת (פרק כט הלכה יא): "יש לו לאדם לקדש את הכוס ערב שבת מבעוד יום אף על פי שלא נכנסה השבת וכן מבדיל על הכוס מבעוד יום אף על פי שעדיין היא שבת, שמצוות זכירה לאמרה בין בשעת כניסתו ויציאתו, בין קודם לשעה זו כמעט", ומשמע מדבריו דקידוש אינו תלוי בקבלת שבת כמו שהבדלה אינה תלויה ביציאת השבת, מכל מקום להלכה כתב במשנה ברורה (סימן רסג סעיף קטן נ) דאפילו לדעת הסוברים דמועיל תנאי בהדלקת הנר, כיון שהזכיר קדושת היום - אי אפשר לעשותו חול לדברי הכל.