מ"החודש הזה לכם" עד "שיר השירים אשר לשלמה" / הרב יואל בן נון[1]
"החודש הזה לכם ראש חודשים" - פסוק זה שהוא כל כך עשיר בפירושים ובמדרשים, טמונה בו ההשוואה של כנסת ישראל עם הלבנה המתחדשת, שהרי אומות העולם מונים לחמה שכל חידוש אין בה, והכל סובב והולך כימי עולם וכשנים קדמוניות, וישראל לעומתם מונים ללבנה, מתחדשים כמותה ועתידים לפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו. לפיכך אמרו חז"ל:
"הרואה את הלבנה, היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החודש? - יש מן רבנין אמרין: 'ברוך מחדש חודשים', ויש מהם אומרים: 'ברוך מקדש חודשים', ויש מהם אומרים: 'מקדש ישראל', שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קידוש כלום". (שמות רבה, פר' ט"ו, כ"ד)
ואף זאת אמרו:
"אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבון העולם, אימתי אתה עושה את המועדות... אמר להם: אני ואתם נסכים על מה שישראל גומרים ומעברים את השנה. וכן הוא אומר: 'אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם', אל תקרי אותם אלא אתם, אתם - אפילו שוגגים, אפילו מוטעים, אפילו מזידים... בין בזמנם בין שלא בזמנם, אין לי מועדים אלא אלו... לכך כתיב 'החודש הזה לכם' - הרי מסורה בידכם (הלבנה)".
הקשר הפנימי שבין ישראל ללבנה מתבטא בהלכה בכך שקידוש החודש ועיבור השנה מסור לחלוטין בידי בית דינם של ישראל, גם אם במזיד משנים מן האמת, וכל תקנת המועדות תלויה בבית דינם של ישראל, שהרי על כן אנו מברכים במועדות: "מקדש ישראל והזמנים" - מקדש ישראל דקדשינהו לזמנים (ברכות מ"ט.); קדושת הזמנים נמשכת מקדושת ישראל ותלויה בה.
קשר של קדושה בין קדושת ישראל לבין קדושת הזמנים הנמשכת ממנה, גם היא ביטוי רוחני לקשר הפנימי - ישראל נמשלו ללבנה - שמאיר את מלכות ישראל ההולכת ומאירה וחוזרת ופותחת למחזור תמידי, בהתחדשות תדירית:
"הלבנה בראשון של ניסן מתחלת להאיר, וכל שהיא הולכת ומאירה עד ט"ו ימים ודיסקוס (עגול) שלה מתמלא, ומט"ו ער ל' אור שלה חסר, ב-ל' אינה נראית. כך ישראל - ט"ו דור מאברהם ועד שלמה, אברהם התחיל להאיר... בא יצחק אף הוא האיר... בא יעקב והוסיף אור, ואחר-כך יהודה, פרץ, חצרון, רם, עמינדב, נחשון, שלמון, בועז, עובד, ישי, דוד. כיון שבא שלמה - נתמלא דיסקוס של לבנה, שנאמר: 'וישב שלמה על כסא הי למלך', וכי יוכל אדם לישב בכסאו של הקב"ה... אלא מה הקב"ה שולט מסוף העולם ועד סופו ובכל המלכים... כן שלט שלמה... ("וקיימא סיהרא באשלמותא" בימי שלמה)... ומשם התחילו המלכים פוחתין והולכין - רחבעם, אביה, אסא, יהושפט, יהורם, אחזיהו, יואש, אמציהו, עוזיהו, יותם, אחז, יחזקיהו, מנשה, אמון, יאשיהו, יהויקים. כיון שבא צדקיהו, דכתיב 'ואת עיני צדקיהו עיור' - חסר אורה של לבנה". (שמות רבה, פר' ט"ו, כ"ו)
גם הארת מלכותם של ישראל מאירה כלבנה במחזורה. בפרשת החודש, בראש חודש, פתחנו בנקודת המוצא של ישראל - אברהם אבינו - ובט"ו בניסן אנו משלימים את הירח בימי שלמה בקריאת שיר השירים, שירת המלכות השלימה של כנסת ישראל אשר לשלמה, שמראש אמנה של ימי שלמה רואים בה גם את חסרון האור - עיוורון העיניים של צדקיהו המלך, וכיבוי מלכות ישראל כלפי חוץ. כלפי חוץ, שהרי בעמק העמקים, במקום שכל עין אינה שולטת, שמה נמשך הקשר הפנימי, והשמש מאירה את הלבנה באותה מידה תמיד, ודיסקוס שלה מלא תמיד, אלא שבשעת המולד מופנה כל החלק המואר ממנו והלאה, ואנחנו רואים רק עיוורון וחושך. כך כנסת ישראל בגלותה, בשעת הסתרת פנים, גם אז במרומים הכל מואר. כאן טמון עומקה של משילת ישראל ללבנה - ישראל הם כלי לקבלת ההארה הא-להית, כשם שהלבנה היא כלי לקבלת אור השמש, וכל העליות והירידות בישראל הן ביטוי למחזוריות בהארה הא-להית בעולם - מהשראת השכינה עד הסתר פנים, וגם אז הברית כרותה בפנימיות, וההארה הא-להית פועלת בנסתר - במרומים - ומאירה.
"כנסת ישראל נמשלת ללבנה, פעמים נפרצת, פעמים נבנית, לפעמים היא מליאה ולפעמים חסירה. ובעיתים שהיא חסירה, כשהיא באה לקץ חסרונה כבר עומד הוא אחר כתלה מילוי אורה, שתהיה מתמלאת והולכת, עד שתבוא לאותו המעמד האיתן, שיהיה אור הלבנה כאור החמה, ולא תבוא עוד למצב של חיסרון, כי-אם תהיה תמיד מלאה אורה". (הרב קוק, "אורות", עמ' קס"ב)