בענין תופס לבעל-חוב / הרב גדעון פרל[1]
בשלחן-ערוך, חשן-משפט, סי' ק"ה סעיף ב' פסק המחבר:
"אם הלווה חייב גם לתופס - זכה בתפיסתו מגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי לחבריה".
והש"ך מסתפק אם תופס בעל החוב יותר מכדי חובו, דהיינו בעדו ובעד חבירו שאף הוא בעל חוב, אי מהני בתפיסתו. והביא שם שהבית-יוסף סובר דמהני, ולבסוף אף הוא מכריע דמועילה תפיסתו אף ליותר מכדי חובו. הסברא היא - כיון שיש לו כבר זכות תפיסה לעצמו והלוה אינו יכול לומר לו: לאו בעל דברים דידי את, ממילא מהני נמי מה שתופס לחבירו. דכל המניעה, לשיטה זו, מלתפוס היא דיכול הלוה לומר לו: לאו בעל דברים דידי את, כמו שכתב הר"ן והרי"ף בתשובה.
הקצות בסי' ק"ה ס"ק ב' הביא ראיה לדברי הבית-יוסף והש"ך מפרק קמא דבבא מציעא. וזו לשונו:
"ולענ"ד נראה כדברי הבית יוסף דאפילו בתופס יותר מכדי חובו אמרינן מיגו דזכי לנפשיה, דהא בשליח לדבר עבירה דודאי לא הוי שליח ואפילו הכי בשותפין שגנבו היכא דגנב אדעתיה דידיה ואדעתיה דחבריה - מהני משום מגו דזכה לנפשיה בחציו זכה נמי לחבריה אפילו במקום דליתא שליחות כגון בגניבה דהוי דבר עבירה, וכמבואר להדיא בפ"ק דמציעא דף ד' וע"ש ברש"י. וא"כ כיון דאי הוי תפיס אדעתיה דידיה ואדעתיה דחבריה - הוי מועיל אפילו ביתר מכדי חובו משום מגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה דמהני אפילו בדבר עבירה וכל שכן בזה. א"כ אפי' תופס כלו אדעתיה דחבריה - אמרינן תרי מגו, ודו"ק".
יוצא לפי הקצות דשותף הגונב לדעת חבירו, לפי רש"י, "מזכה" לחבירו הגניבה, ולא מדין שליחות דאין שליח לדבר עבירה, וזה תמיד כיותר מכדי חובו (דהרי אף מה שתופס לעצמו אינו שלו!), ומהני. וכך מכריע הקצות להלכה.
אולם הרמב"ם לא כתב הלכה זו בהלכותיו. והסתפק הרא"ש מה הוא הדין לפי הרמב"ם, והסיק דמהני לבעל-חוב לתפוס עבור חבירו עד כדי חובו של עצמו ולא יותר - נגד פסק הבית-יוסף והש"ך והקצות הנ"ל. וראית הקצות נדחית על ידו בצורה נפלאה. דהרי במגביה מציאה לחבירו קנה חבירו מטעם מגו דזכי לנפשיה וכו' שהרי בידו של המזכה לזכות בכל המציאה, ואת כולה הוא מזכה לחבירו. ושותף שגנב לדעת חבירו דומה ממש למגביה מציאה, משום שאם השותף יעכב את הגניבה בידו ולא יזכה לחבירו נמצא מחייב עצמו בהשבת כל הגניבה וכל הכפל, ויוצא שהוא זוכה בכל הגניבה ולכן יכול לזכות את חצי הגניבה לחבירו השותף. אולם לגבי בעל-חוב הרי כל זכותו לתפוס היא כנגד שעבודו הפרטי ולא יותר מכדי חובו, ובעצמו אינו יכול לתפוס יותר מכדי חובו, ולגבי זה בודאי טוען לו הלוה: לאו בעל דברים דידי את, ונפלה ראית הקצות.
ובבאור מחלוקתם נראה דהקצות, הש"ך והבית יוסף סברי דמיגו דזכי לנפשיה מסלק לנו
את טענת הלוה לאו בעל דברים דידי את, וממילא יכול בעל החוב לתפוס כרצונו מדין זכיה ולזכות את בעלי החובות האחרים אעפ"י שחב לאחרים. אבל הרא"ש סובר דהתופס אמנם מסלק את טענת הלוה לאו בעל דברים דידי את, אבל מכל מקום אינו יכול להיות מזכה לאחר ביותר מכדי חובו במקום חוב, דאינו יכול להיות שליח לכך אבל כנגד חובו אינו חשוב חב לאחרים כיון דאת שלו הוא תופס ואת זכותו הוא מנצל.