כזית מרור למספר חיילים / הרב יהודה עמיטל

שאלה:

כיצד יש לנהוג בכזית מרור שהגיע לליל הסדר למקום שנמצאים בו מספר חיילים? (יש לקוות שהשאלה היא רק להלכה ולא למעשה אך מאחר ואשתקד נתעוררה שאלה כזאת באחד המוצבים ברצוני להתיחס אליה).

תשובה:

שאלה זו מסתעפת לכמה עניינים:

א. אם נאמר שאין כל מצוה בפחות מכזית - ברור שאין טעם לחלק את הכזית, אך השאלה היא האם נאמר כל דאלים גבר או מוטב שיטילו גורל.

ב. האם יש מצוה בפחות מכזית או לכל הפחות קצת מצוה.

ג. אם נאמר שיש קצת מצוה האם מוטב שכל אחד יקיים קצת מצוה ואסור לאף אחד לוותר על זכותו; או מוטב שאחד יקיים את המצוה בשלמות, ואם אכן כך האם על ידי כל דאלים גבר או בהטלת גורל.

ד. אם נאמר שמוטב שכל אחד יקיים קצת מצווה ובא אחד וחטף לעצמו את כל הכזית האם יש כאן משום גזל.

ה. האם יוצאים ידי חובה במרור הגזול והאם מברכים עליו.

שאלה דומה נשאלה כבר בבית המדרש לענין כזית מצה. בשערי תשובה (סימן תפב) מביא שם בשם שו"ת בית יהודה דכל דאלים גבר ובשערי תשובה מבאר דעל כרחך במצה של הפקר מיירי, דאחרת יש כאן משום גזל ואין יוצאים ידי חובה במצה גזולה ואפילו אם אין בה שוה פרוטה, מכל מקום במצה בעינן "לכם", דלמדים מחלה. ובמצה של הפקר נראה לו פשוט דכל הקודם זוכה שהרי אפילו בחיי נפש - חייך קודמים כדדריש רבי עקיבא לגבי קיתון של מים. אך לגבי מצה של שותפין מסתפק האם יש קצת מצוה בחצי שיעור ואז יש מקום לומר דכל אחד יעמוד על שלו ואין האחד רשאי לוותר. ולבסוף מסיק שאפילו אם נאמר שיש מצוה בחצי שיעור מכל מקום עדיף שיטילו גורל או שאחד יוותר מרצונו לחבירו, ומחזק דעתו זו על פי השבות יעקב ועוד אחרונים דסבירא להי דאין כל מצוה בחצי שיעור. ועיין בשדה-חמד (אסיפת-דינים מערכת חמץ ומצה, סימן יד, אות ד) דמביא שם דעות נוספות בענין זה. הצד השווה בכל הדיעות שכולם מסכימים שמוטב שאחד יקיים את המצוה בשלמותה מאשר לחלק את הכזית והם חולקים רק אם נאמר כל דאלים גבר או גורל, אך רובם ככולם מנמקים את דעתם משום שסבירא להו (או שחוששים) שלא מקיימים כל מצוה בחצי שיעור. אולם סברתו של השערי תשובה היא שאפילו אם מקיימים קצת מצוה בחצי שיעור גם כן עדיף שאחד יקיים את המצוה בשלמותה ועיין בשדי חמד דמביא את לשון עיקרי הד"ט שמוכיח מתשובות בית­יהודה הנזכר לעיל דאין כל מצוה בחצי שיעור: "ואם אפילו בפחות משיעור מתקיימת המצוה למה לא יאכלו שניהם חצי וחצי דנהי דבאכילת כזית תהיה מצוה מן המובחר מכל מקום לא היה בדין לעכב על חבירו שלא שיקיים המצווה כל עיקר כדי שיקיים היא באלמות וחזקת היד מצוה מן המובחר וכמעט מסתברא דעשייתו היא מצוה שאינה מן המובחר ולזכות בזה גם את חבירו עדיף מעשותו לבדו מצוה מן המובחר".

והנה באשר לשאלה האם יש קצת מצוה בחצי שיעור - אף על פי שרוב האחרונים סוברים שאין כל מצוה בחצי שיעור - עיין שערי תשובה (סימן תעה) וחלקת-יואב (יורה דעה סימן ט) וכתב-סופר (סימן צו) שנראה שמידי ספיקא לא נפקא ועיין שדי חמד (שם) בשם המהרי"ט אלגזי על בכורות, ובשאגת-אריה (סימן ק וסימן צז) ובאבני-נזר (אורח חיים סימן שפג).

עד כאן דברנו במצה פחות מכזית אולם במרור יש מקום לומר שמעיקר הדין אין צורך בכזית לפי הרא"ש בערבי פסחים (דף קיד ע"ב) שכתב דמשום הכי צריך שיאכל כזית מרור משום שמברך על אכילת מרור ואין אכילה בפחות מכזית. בבאור דברי הרא"ש נאמרו כמה דעות: בעוד שהשאגת-אריה הבין את דברי הרא"ש כפשוטו שכלפי האמת אין דין כזית במרור רק מצד הברכה הרי הגר"י דייטור (מובא בקרבן נתנאל שם) והחתם סופר (סימן קמ) והכתב סופר (סימן פו) והאבני נזר (סימן שפג) - כל אחד לפי דרכו - בארו את הרא"ש באופן שגם לפי דעתו אין יוצאים במרור פחות מכזית. אך כבר העירו באחרונים שבעל תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן רמה) הבין ברא"ש כמו השאגת אריה. והכתב סופר (שם) נדחק לפרש את דברי תרומת הדשן כדרכו אולם בתשובה אחרת (סימן צו) שנכתבה אחרי התשובה הנזכרת לעיל כתב דבעל תרומת הדשן הבין את הרא"ש כשאגת אריה ולדינא חושש לדעת תרומת הדשן לגבי דין 'שלא כדרך הנאתם' התלוי בכך, עיין שם. ועיין בתשובות ארץ צבי להגרא"צ פרומר ז"ל (סימן פה) דמלמד זכות על חסידי גליציא שנהגו לאכול פחות מכזית מרור, על פי הרא"ש הנזכר לעיל ובצרוף דברי המגן אברהם שאין לברך על חריין בורא פרי האדמה דלא ראוי לאכילה. ועיין שם שמחשיב את השיעור כזית במרור כתרי דרבנן מכח מרור בזמן הזה ושיטת הרא"ש.

ועתה נחזי אנן מה דינו של הכזית מרור שהגיע למוצב - למי הוא שייך? האם לכל חיילי המוצב או למי שיזכה בו - בין מכח כל דאלים גבר ובין מכח הגרלה. ונראה שאם נאמר שאין כל מצוה בפחות מכזית ודאי שהמרור מיועד רק לחייל אחד, אבל אם נאמר שיש מצוה בפחות מכזית ואילו המרור היה של שני שותפים אין האחד רשאי לוותר על זכותו, כסברת השערי תשובה, או אפילו אם נאמר שרשאי לוותר על זכותו לקיים את המצוה או קצת מצוה אלא שגם רשאי לעמוד על זכותו ולדרוש לקיים לכל הפחות קצת מצוה, אז נראה שדעת הרבנות הצבאית או בסיס האספקה היתה לייעד את המרור לא רק לחייל אחד אלא לכל חיילי המוצב. ומי שמכיר את הרגישות בצה"ל שלא לקפח חייל וכל שכן במקום שיש חשש חילול השם - יסכים ששיקול זה נכון. ואם כן, אם חייל אחד יקח לעצמו את הכל מכח כל דאלים גבר ללא הסכמת חבריו הרי יש כאן משום גזל, ואפילו אם אינו שוה פרוטה - כמבואר ברמב"ם (הלכות גניבה פרק א הלכה ב ובמגיד משנה שם). גם אם נסבור שבמצוות אין דין של חצי שיעור, מכל מקום-לגבי מרור, אם נצרף את שיטת הרא"ש כהבנת תרומת הדשן והשאגת אריה לדעת העקרי ד"ט, ברור שעדיף לחלק את המרור מאשר לתת ביד אחד שיוכל לקיים את המצוה. ויש מקום לומר שכאן אפילו השערי תשובה מודה לדעת העיקרי ד"ט, דבשלמא בחצי שיעור מצה יש רק קצת מצוה מה שאין כן במרור שלפי הרא"ש יש משום מצוה ממש אלא שמפסיד את הברכה. ואפילו במצה נראה מלשונו של השערי תשובה שאם האחד לא ירצה לוותר לחבירו הרשות בידו, וכל שכן כאן אם יגיד חייל אחד שרוצה לקיים את המצווה על פי הרא"ש הרשות בידו, ועיין גם באבני-נזר (שם) שמסיק לדינא שמי שאין לו רק פחות מכזית מחויב לאוכלו זכר למקדש. ממילא, באופן כזה שמתחילה היה המרור מיועד למספר חיילים ולא רק לחייל אחד מי שיקח לעצמו את הכל ללא ויתור מצד חבריו ייכשל באיסור גזילה.

לאור האמור כאן אם יקח לעצמו חייל את כל הכזית נראה שלא ייחשב כאוכל מרור הגזול אלא כמי שאכל יותר ממה שהיה מיועד לחלקו, שהרי חצי שעור הגיע גם לו, אך השאלה היא כשברך על אכילת מרור - שנתקנה רק על אכילת כזית - האם ברכתו לבטלה או לא. השאלה היא האם יוצאים במרור הגזול ודבר זה תלוי בשאלה האם 'מצוה הבאה בעבירה' נאמר גם בדרבנן וכן האם ההקש של מרור למצה נאמר גם לענין זה. הראשון שיצא להקל בענין זה הוא השאגת אריה (סימן צד), ועיין בכתב סופר (סימן צח) שהאריך בענין ומסקנתו דבדיעבד יצא, אך מכל מקום אין לברך. זאת, על פי הרא"ש (סוכה פרק שלישי סימן ג ד"ה גמ') שכתב דלענין ברכה הואיל ומזכיר שם שמים אין מקום לחלק בין דאורייתא לדרבנן ועיין עוד ברא"ש פרק כל שעה סימן יח בפירושו בירושלמי דחלה).