הבאים אל הקודש / יואל בן נון

"ולעבד את ד' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" (דברים, י, יב)

מושכל ראשון בעבודת ד' הוא החובה לשקע בעבודה זו את כל כוחות הגוף והנפש. כוחות הגוף החמריים, כוחות הנפש – דחפים ונטיות ודמיונות, וכוחות הרוח והשכל באדם. דוקא פרשיות הקרבנות שאנו עוסקים בהן עתה מבטאות תפיסה זו בשלמותה. ידוע לנו הדרך לעבודת ד' באמצעות השכל ע"י לימוד תורה בכל המובנים. עבודת ד' במובן הרגשי והרצוני באה לידי ביטוי בתפילה, לפעמים בשעת התלהבות גדולה באים לידי ביטוי גם כוחות גוף ונפש נמוכים יותר – אמוציות ודמיונות – בריקוד סוער דרך משל. אולם חסרה אצלנו עבודת ד' תמידית הנעשית בשיתופם של כוחות אלה וממילא נשאר תחום נפשי זה מוקפע כביכול מרשות הקדושה, ובעקבות זה מתעורר הצורך הנפשי בהתפרקויות שונות ומשונות של דחפים, יצרים ודמיונות משולהבים. תופעה זו המתגברת והולכת בתקופתנו ביותר איננה חדשה בתולדות האנושות, - בימי קדם הסתייעה האלילות על טקסיה ופולחנה בצרכים אלה, והכוחות הנמוכים והעזרים שבנפש האדם מצאו את בטוים בטקסי הקרבת הקרבנות ובעבודת האלים. אמונת ישראל ותורתו מצאו לפניהם עולם משולהב בטקסים דתיים שיש בהם תערובת דמיונות חסרי מסגרת ויצרים ודחפים מטופחים עד כדי אכסטזה. לעומת כל זה באות פרשיות התורה, בייחוד בשטח עבודת ד', במשכן ובקרבנות לגלות את ההרמוניה המלאה בכוחות הנפש והרוח של האדם כפי שהוא צריך להראות, את יכולתו של האדם לעבוד את בוראו מתוך איזון מלא בין השכל הרוחני המדריך ומכוון את האדם וקובע לו מסגרות ודרכי חיים – מצוות והלכות לבין כוחות הנפש הכוספים להתפרץ ולמצוא לעצמם ביטוי מלא-בקדושה? כאן בא לידי ביטוי העיקר הגדול האומר שאין להתקרב אל הבורא כי אם במצוות נתונות מאת הבורא בעצמו, וכל עבודת ד' הנעשית בכלים ובמעשים שהאדם המציא ויצר לעצמו, נוטה כבר לתחום הרוחני של ממשלת עבודה זרה, (ספר הכוזרי מאמר ראשון ע"ט וצ"ז-צ"ח, מאמר שני ל"ב, מאמר שלישי כ"ג ל"ז) אשר על כן כל ההשתדלות וההתאמצות בעבודת האלוקים שלא בדרך שנצטוינו מסיני הוא למותר ולחטא יחשב.

אמנם ביום חנוכת המשכן והמזבח חטאו נדב ואביהוא בהקריבם אש זרה לפני ד' וחטאם זה יחד עם כל מה שהאשימו אותם חז"ל בחטאים רבים נוספים מובן ומתברר על רקע הדברים שקדמו. כי חטאם היה חטא אלה הבאים אל הקודש מתוך תשוקה אדירה בלי הכנה מתאימה וללא האיזון השכלי ההכרחי ומתוך התפרצות גדולה עוברים על כל אותם הגבולות שהתורה גבלה בהם ע"י מצוות וחוקים את דרך ההתעלות אל הקודש.

"תני ר' אליעזר לא מתו בניו של אהרן אלא ע"י שהורו הלכה בפני משה רבם.
בר-קפרא בשם ר' ירמיה בן אלעזר אמר בשביל ד' דברים מתו בניו של אהרן -
על הקריבה שנכנסו לפני ולפנים,
ועל ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו,
על אש זרה מבית כירים שהכניסו
ועל שלא נטלו עצה זה מזה.
ר' יוחנן בשם ר' לוי אמר בשביל ד' דברים מתו בני אהרן...על שהיו שתויי יין ועל שהיו מחוסרי בגדים, על שנכנסו בלא רחיצת ידיים ורגלים ועל שהיו בלא אשה ובנים.