בענין פלגינן דיבורא / הרב גדעון פרל[1]
איתא בפרק קמא דגיטין (דף ח:) :
"תנו רבנן: עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך - עצמו קנה, נכסים לא קנה. איבעיא להו: כל נכסי קנויין לך, מהו? ... הדר אמר אביי: מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו. אמר ליה רבא: בשלמא נכסים לא ליקני, מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא, אלא עצמי ליקני מידי דהוה אגט אשה: אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה - עצמו קנה, נכסים לא קנה."
ובנודע ביהודה (מהדורא קמא, אהע"ז סי' ע"ב) הביא את דברי הרשב"א בתשובותיו:
"כתב הרשב"א ... דדוקא היכא שאמר אשתך זינתה עמי אז פלגינן דיבורו, אבל כשאומר אני זניתי עם אשתך - לא פלגינן דיבורו משום שכשאתה לוקח תיבות "אני זניתי" לא נשאר בעדותו שום טעם".
וכתב הנודע ביהודה בהמשך דבריו דהרמב"ם חולק על הרשב"א. דהנה במשנה האחרונה בנדרים נאמר: "בראשונה היו אומרים: שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה ... האומרת טמאה אני לך ..."
וכתב הרמב"ם בפירוש המשניות וזה לשונו:
"אי אפשר זה הדין באשת ישראל בשום פנים לפי שאם אמרה שנטמאת באונס הרי היא מותרת לבעלה, ואם אמרה ברצון אין לה כתובה לפי שכל מי שמודה שהיא זינתה ברצון אבדה כתובתה וכל תנאי כתובתה ... והבחירה לו: אם רצה לגרש ואם רצה שתהיה תחתיו, אחר שאין שם עדים כמו שמבואר בכאן וכמ"ש במס' סוטה. ולא נאמר לו: אילו היית מכחיש אותה ומפני כן היית בא עליה - אם כן אתה מחויב בכתובתה, לפי שהעקר אצלנו פסוק ומוסכם עליו בכל התורה דפלגינן דיבורא. רוצה לומר: שאנו נאמינהו הדבר בעצמו לאיזה ענין שיהיה ולא נאמינהו לענין אחר".
"הרי שכתב בהדיא",
ממשיך הנודע ביהודה,
"שנאמין הדבר בעצמו לענין זה ולא לענין אחר. הרי לך בהדיא דלא כהרשב"א, דלהרשב"א לא פלגינן אלא בשני דברים כדי שלא יבוטל אותו דיבור שאנו מקיימים ואותו הדבור בעצמו שאנו מקיימים לא פלגינן. ועוד שהרי הרמב"ם כתב זה לענין אשה שמודה שזינתה שהפסידה הכתובה, ואף-על-פי-כן מותרת לבעלה לפי דפלגינן דיבורה, ואנו מאמינין כלל היוצא מדבריה שאבדה הכתובה, אבל אין מאמינין לה שזינתה ונאסרה על בעלה. ואם כן הרי תיכף שאין אנו מאמינין לה זנותה ומתירין אותה לבעלה אם כן בטלה דבורה לגמרי ולא זינתה, ואיך אבדה הכתובה? אלא ודאי דלא משגחינן בהאי סברא דהרשב"א כלל. והרי לך תנא רבא דפליג בהדיא על סברת הרשב"א ז"ל ".
בהמשך דבריו מתייחס הנודע ביהודה לסוגיא הנ"ל בגיטין וזו לשונו:
"...מצאתי שסברת הרשב"א ודבריו מפורשים המה בגמ' ותלויים בפלוגתא דאמוראי בגיטין דף ח: : תנו רבנן: עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסי קנויין לך - עצמו קנה ונכסים לא קנה. רש"י: עצמו קנה דנאמן על שחרורו לומר בפני נכתב ואין צריך עדים לקיימו. נכסים לא קנה דבעי עדים כשאר קיום. גמרא: איבעיא להו כל נכסי קנויין לך מהו. רש"י: כל נכסי מהו - מי אמרינן עצמך ונכסי תרי דיבורי נינהו אבל כל נכסי כיון דבחד דבור אתו ליה שחרור עצמו ומתנות נכסים כדקימא לן לקמן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שהוא בכלל נכסים, הלכך אי מהימן אהאי מהימן אהאי דלא פלגינן דיבוריה; או דילמא פלגינן. וקאמר התם בגמרא פלוגתא דאביי ורבא, רבא סבר פלגינן ואביי סבר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו."
אולם דוקא מדברי הגמרא הללו פורך הנודע ביהודה את סברת הרשב"א וזו לשונו:
"והנה זה מפורסם דאביי ורבא הלכתא כרבא לבר מיע"ל קג"ם, וכן פסק הרמב"ם פ"ז מהלכות עבדים בהדיא, אלמא אפילו בחד דיבורא פלגינן. וכן פסק הרא"ש שם בגיטין בסוגיא דלעיל ... וכן בשו"ע סעי' נ' בלי שום חולק כלל".
ובבאור הדברים יש לומר דאיתא תרי ענינים בפלגינן דיבורא. האחד במה דמיירי הרשב"א, היינו שחולקים הדבור שחקר לשני משפטים, את האחד מקבלים כעדות ואת השני אין מקבלים כלל. והשני הוא שמקבלים את כל דבורו לגבי ענין אחד כלבד, ולגבי ענין שני אין סומכים על מה שאמר, וזהו מה שנקרן "פלגינן נאמנות".
אולם שני הדינים הנ"ל תלויים במציאות דלקמן. שהרי כשאנו דנים על דברי האומר כעל עדות שיש עליה תורת עדות מדין תורה, אם נאמר בדבריו פלגינן נאמנות, כלומר שלחלק מדבריו אנו מאמינים ולשאר אין מאמינים - בעל כרחנו בטלנו את כל עדותו, שהרי עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. אבל אם נאמר פלגינן דיבורא ונפלג את גוף המשפט שאמר - הרי רואים את דבריו כשתי עדויות שונות ואת האחת נקבל ואת השניה אין מקבלים, ולא שייך כאן עדות שבסלה מקצתה בטלה כולה"
נמצא, שבמקום שאנו זקוקים לתורת עדות מהתורה - אמרינן פלגינן דיבורא בגוף המשפט.
אבל במקום שאין נזקקים לעדות מדין תורה - שפיר אמרינן פלגינן נאמנות כי לא שייך שם הכלל - עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
ולפי זה, נדון הרשב"א הוא ב"אשתך זינתה עמי" - דנאמן להורגה בצרוף עם עוד עד דפלגינן דבוריה. כיון דהכא בעינן עדות מהתורה - אי אפשר לומר פלגינן נאמנות, דאז תבוטל כל עדותו, ולכן אם אומר ההיפך "אני זניתי עם אשתך" שלא שייך לחלק המילים שאמר "דאין לזה שום טעם" - אין מקבלים עדותו.
אבל הרמב"ם בפירוש המשניות בסוף נדרים עוסק באומרת שמאה אני לך שנאמנת להפסיד כתובתה אבל לא להאסר על בעלה - שם הרי אין זו עדות כלל ושייך לומר פלגינן נאמנות. ואף הרשב"א מודה לזה, דלא שייך לומר כאן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה.
והוא הדין בסוגיתנו בגיטין דף ח:, דהנדון שם על דברי העבד: "בפני נכתב ובפני נחתם" לקיים את חתימות הגט. דבריו הרי אינם עדות מדין תורה אלא מתקנת חכמים שאחד נאמן בזה, ובאמת גם פסולי עדות נאמנים בזה כגון קרוב, ואם כן לא שייך לומר שם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואומרים שפיר אף לרשב"א - פלגינן נאמנות בדברי העבד, ולגבי השחרור נאמן וקנה עצמו בן-חורין, ולגבי הנכסים לא קנה כלל דבעי שנים לקיומי.
ובכך מיושבים דברי הרשב"א.