שטיפת כלים מותרים ואסורים בכיור אחד / הרב יהודה עמיטל[1]

שאלה:

מה הדין בשטיפת כלים בכיור המשותף לכל החיילים, וביניהם כאלה אשר יש לחשוש שהכלים שלהם אסורים, אף על פי שהאוכל שמוגש הוא כשר?

תשובה:

אם החשש רק לגבי כלי בשר וכלי חלב, מבואר בשולחן ערוך (יורה דעה סימן צ"ה סעיף ג'): "קערות של בשר שהודחו ביורה חולבת בחמין שהיד סולדת בהן, אפילו שניהם בני יומן - מותר משום דהוי ליה נותן טעם בר נותן טעם דהיתירא". הרמ"א מחמיר, ומתיר רק אם הודחו בזה אחר זה או שאחד מהם היה לא בן יומו או בכלי שני. אך יש לזכור, שדין נותן טעם בר נותן טעם נאמר רק לגבי כלי חלב וכלי בשר שכלי אחד מהם הוא היתירא, מה שאין כן בליעת כלים אסורים - לא שייך בהם דין נותן טעם בר נותן טעם. ומסיף הרמ"א: "אבל אם עירה מים רותחים שאינם של בשר ולא של חלב, על כלים של בשר ושל חלב ביחד ואפילו שומן דבוק בהם - הכל שרי, דאין עירוי ככלי ראשון ממש שיעשה שהכלים שמערה עליהם יבלעו זה מזה". הש"ך (סעיף קטן י') אמנם חולק ומחמיר בכלי בשר וחלב אם שומן דבוק בהם (כלומר של בשר עם כלי חלב או להיפך), ובכלים אסורים - אפילו אין שומן אסור דבוק בהם. יש מהאחרונים המתירים בהפסד מרובה. אך הואיל והכלים הם על פי רוב, כלי שני ושלישי, וגם יש לצרף מה שכתב המחבר (שם סעיף ד'): "יראה לי שאם נתנו אפר במים חמין שביורה קודם שהניחו הקדירות בתוכה, אף על פי שהשומן דבוק בהם מותר, דעל ידי האפר הוא נותן טעם לפגם", והמים שבכיור - מעורב בהם בדרך כלל סבון, וגם יש להסתפק אם המים הבאים מן הצנורות נחשבים כערוי מכלי ראשון, ובדרך כלל אין המים חמים עד כדי שהיד סולדת בהם. על כן נראה, לענ"ד, דבתנאים כמו שלכם יש להתיר אפילו לכתחילה.