"אלו ואלו דברי אלוקים חיים" / הרב יהודה שביב
נחלקו ר' אביתר ור' יונתן (גיטין ו:) בהבנת ענין פלגש בגבעה:
"ואשכחיה ר' אביתר לאליהו, אמר ליה: מאי קא עביד הקב"ה? אמר ליה: עסוק בפלגש בגבעה. ומאי קאמר? אמר ליה: אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר. אמר ליה: חס וחלילה ומי איכא ספיקא קמי שמיא? אמר ליה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן..."
כאן נתן להבין ביטוי זה כפשוטו, שהרי הקב"ה שונה דברי שניהם כאחד ונמצא באמת שאלו ואלו דברי אלוקים חיים.
אך ביטוי זה מופיע גם במסכת ערובין (יג:) :
"שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם, מפני שנוחין ועלובין היו ..."
כאן כבר לא שמענו שהקב"ה אמר את הדברים, אם כן יש לחפש משמעות עמוקה יותר לביטוי זה. (ובשולי הענין יש מקום להתבונן במה נחלקו בית הלל ובית שמאי, האם בענין מסוים או נשקלה הכללית כמי תקבע ההלכה. וראה ב"עץ חיים" בעין יעקב שהסביר שאכן נחלקו כמי ההלכה)
בכלל יש להבין כיצד יתכן ששנים אומרים דבר והפוכו ודברי שניהם דברי אלוקים חיים המה או כנסוחם של רבני צרפת:
"היאך אפשר שיהו אלו ואלו דברי אלוקים חיים וזה אוסר וזה מתיר" (מצוטט ע"י הריטב"א בחידושיו לערובין שם).
דברי רש"י מבהירים קצת:
"... כי פליגי תרי אמוראי בדין או באסור והיתר כל חד אמר הכי מסתבר טעמא, אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בענינא אחרינא, ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלוקים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא. שהטעם מתהפך לפני שנוי הדברים בשנוי מועט" (רש"י בכתובות נז. ד"ה: "הא קמ"ל").
נמצא: בעת ובעונה אחת אין שניהם צודקים, אך אין לבטל דברי האחד באשר שנוי מועט במצב יטה את ההלכה כדברי האחר. האמת שבשתי ההלכות הנוגדות, נעוצה בשנוי המצבים של הענין הנדון.
רבני צרפת הבהירו יותר:
"כשעלה משה למרום לקבל התורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאסור ומ"ט פנים להיתר (יתאים זה לנזכר לעיל בגמ', ע"ש) ושאל להקב"ה על זה ואמר שיהא מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם" (ריטב"א, ערובין שם).
מה נועז, כביכול לא היה הענין מעולם מוכרע. מלמעלה פרשו את היריעה לכל היקפה ואת ההכרעה מסרו ביד חכמי ישראל שבכל דור ודור. הריטב"א מעיר על כך:
"ונכון הוא על פי הדרש, ובדרך האמת יש טעם סוד בדבר".
סוד שסתם הריטב"א גילה המהרש"ל.
"... והמקובלים כתבו טעם לדבר, לפי שכל הנשמות היו בהר סיני וקבלו דרך מ"ט צנורות ... כל אחד ראה דרך צינור שלו לפי השגתו, וקבל כפי כח נשמתו העליונה לפי עילוייה או פחיתותה, זה רחוק מזה, עד שאחד יגיע לטהור והשני יגיע לקצה האחרון וטמא והשלישי לאמצעי רחוק מן הקצוות, והכל אמת, והבן." (מתוך ההקדמה לספרו "ים של שלמה" על הש"ס)
נמצא, האמת האלוקית המוחלטת אחת היא, אלא שמקבלי התורה קבלוה לפי כוח נשמתם, ויכולת השגתם, (השוה עם האמור במדרש על הפסוק: "קול ה' בכח" - בכוחו לא נאמר אלא בכח, לפי כוחו של כל אחד ואחד) ושמיעה סוביקטיבית זו היא מקור המחלוקות. ההלכה מוכרעת כזה ששמיעתו שלו קרובה יותר אל האמת האוביקטיבית האלקית.
אך מהגמרא בערובין למדנו שגם טענת בית שמאי שהלכה כמותם אמיתית, וכן גם טענת בית הלל. הכיצד?!
העמיק והרחיב בנושא זה המהר"ל (בעיקר בספר באר הגולה, הבאר הראשונה). דבריו מוסבים על דרשת חכמים (חגיגה ב:) את הפסוק בקוהלת: "דברי חכמים כדרבנות, וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד" (י"ב):
"בעלי אסופות - אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות ועוסקים בתורה, הללו מטמאים, הללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים, שמא תאמר מתוך שאלו ... היאך אני לומד תורה מעתה? תלמוד לומר: נתנו מרועה אחד. א-ל אחד נתנם ... אף אתה עשה אזנך כאפרכסת לשמוע דברי מטמאים וכו' ".
אומר המהר"ל:
"... כמו שבעולם נמצא דבר מורכב מהפכים, ותוכל לומר על העץ שהוא מתייחס אל יסוד המים וכן הוא האמת שיש בו מן המים, ותוכל לומר שיש בו מן האויר וכן הוא האמת שיש בו יסוד האויר ולא תמצא דבר פשוט לגמרי (כלומר דבר שאיננו מורכב) וכן בתורה - אין דבר אחד טמא לגמרי שלא יהיה בו צד טהרה ויש בו צד טומאה גם כן. וכאשר למד על דבר אחד טהור ??? טעמו ושכלו לטהרה, הרי אמר בחינה אחת כפי מה שהיא. והאומר טמא ואמר טעמו זה אמר גם כן בחינה אחת והיינו דאמר (גמרא חגיגה שם) שכלם הם מפי אדון המעשים ... רצה לומר כמו שה' ית' אדון כל המעשים וממנו נמצא עולם המורכב ... כך הוא דבר זה שכל דבר יש לו בחינות מתחלפות ... וה' ית' ברא את הכל, והוא ברא הדבר שיש בו בחינות מתחלפות וכו' ".
בלשון אחרת: כל דבר בעולם מורכב הוא. מעולמנו הפיזי נלמד על העולם הרוחני. כל נושא רוחני מורכב מבחינות שונות. לפי בחינה אחת טהור. לבחינה אחרת - טמא, כל חכם קושר את שכלו לאחת הבחינות שבענין. ההכרעה הלכה למעשה נקבעת לפי הבחינה המכרעת הדומיננטית באותו ענין. אך למרות קביעת ההלכה יש מקום ללמוד את שאר הדעות כי רק אז מקבלים תמונה מלאה ואמיתית על הענין לכל בחינותיו.
מחלוקת בית הלל ובית שמאי מיוחדת במינה בזה שלא היתה כאן בחינה מכרעת. ובהתאם לעצם הענין לא היה מקום להכריע, כאן יש לצרף שקולים שאינם קשורים לענין הנדון, כמו העובדה שבית הלל נוחים ועלובים כדברי הגמרא בערובין.
יש מקום להתבוננות בביטוי "אלוקים חיים" המופיע בספר דברים (ה', כ"ג), שם מציין האבן עזרא: "חיים - לשון רבים. כאשר פרשתי". כוונתו לדבריו בתחילת פרשת חיי שרה. המלה חיים תבוא לעולם בלשון רבים. יען כי חיים פירושו של דבר תרכובת המאפשרת חיות. דבר נפרד אינו חי. אופיני לחיים - תנועה, חילופי מצבים, תמורות, בחינות שונות, לעמת מוות (המופיע בלשון יחיד, נפרד) כי מוות מורה על מצב של התפרדות, חוסר תנועה, קפאון במצב מסוים.
כשרוצים לבטא ששתי הדעות נכונות אומרים: "דברי אלוקים חיים". כי הדעות השונות ביפוי(ביטוי?) לבחינות שונות, לתמורות וחילופי בחינות האופיניים לדבר חי.
גילוי זה של "אלו ואלו" מוריד לעולמנו אליהו הנביא: "אשכחיה ר' אביתר לאליהו". אליהו המקראי מופיע כביטוי של הוודאות ההחלטית "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים ... ואם הבעל הוא האלוהים לכו אחריו ..." (מלכים י"ח). אליהו אינו יכול לשאת פסיחה על שתי סעיפים כביכול עדיף בעיניו נטיה ודאית לבעל מאשר פסיחה. אליהו אינו נותן מקום לספקות, ועל כן בכל מקרה של ספק - "תיקו" לאמר: "תשבי יתרץ קושיות והוויות", ומכאן קנאותו הגדולה לאמת, קנאות שאינה חתה מפני כל אף מפני הדרכה ממרום "לא ברעש ה' ".
מה נפלא ומאלף שדוקא אליהו זה הוא המוריד ארצה את האמת הגדולה "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" את האמת על קיומם של סעיפים רבים של בחינות. אף מקור האמת - הקב"ה - שונה כביכול אמיתות שונות. הצדק עם שניהם. שניהם לא צדקו רק בכך שחשבו שהאמת רק עמהם ולא עם זולתם.
* * *
מכאן נלמד כיצד יש להתייחס לדברי הזולת אף אם שונה מדעתנו אנו. נלמד לדעת שאכן "אין לך אדם שאין לו שעה ואין לך אדם שאין לו מקום" (אבות פ"ד מ"ג).