פרשיות המשכן / יואל בן נון

פרשיות אלה מסודרות בסדר מיוחד שמבליט את השיטה המיוחדת שהתורה נוקטת בהשתלשלות הענינים. פרשות תרומ ותצוה עוסקות בציווי האלקי על עשיית המשכן, ופרשות ויקהל פקודי בהוצאת הציווי מן הכח אל הפעל, ואילו בתווך עוסקת פרשת כי-תשא ב"מאבק" על השראת השכינה. חטא העגל מביא לידי ביטוי את חוסר יכולתו של העם לשאת את "עדיו" עליו – להתרומם בקביעות למצב של השראת השכינה; ואילו הויכוח הגדול של משה עם הקב"ה עוסק אך ורק בשאלה הזאת – השראת השכינה בישראל וההשגחה המיוחדת לישראל, האם ישארו על מתכונתם האלוקית המיוחדת אם לאו, ואם לאו – "אל תעלנו מזה". הפרשה הקדימה לכל זאת את הפרטים האחרונים של מעשה המשכן המורים בעקר על השתתפות כל ישראל במשכן – תרומת השקלים הכללית בניגוד לתרומות הקודמות של כל נדיב לב. מקום מרכזי תופסת הקטורת שסממניה כוללים את כל שדרות העם בישראל, מהצרי – כנגד חשובי העם וגדוליו, ועד החלבנה שריחה רע – כנגד פושעי ישראל. כל זה מביע כאילו את הקדמת התרופה למכה של חטא העגל – התקשרותם של כל ישראל למשכן היא שתרפא בסופו של דבר גם את חטא העגל.

סידור הפרשות הכולל הולך אם כן בדרך של כלל ופרט וכלל, כשהכלל הראשון מופיע בפרשות תרומה ותצוה בציווי על המשכן, הפרט נושא בחובו את השאלה של מדרגת הופעת השכינה בישראל, וחזרה התורה וכללה בעשית המשכן, שלא נעשה בדיוק כסדר הציווי שהופיע דוקא בסדר של העקר קודם לטפל – מתחילים בארון, אלא בסדר הפוך, מן המשכן והיריעות אל העקר, מן הפרטים אל הכלל.

סיומו של כל זה, בכבוד ה' שמלא את המשכן, מאפשר את תחילתו של ספר ויקרא, המשך מעמד הר סיני, המשך הדיבור האלוקי למשה, הבא אליו לתת תורה לישראל "ויקרא אל משה".