"אליהו – לית דין בר נש" / דוד נתיב
לאור שעורי התנ"ך (של חנן [פורת, הערת המערכת]) על פרקי דאליהו (מלכים א', י"ז - מלכים ב', ב'), ננסה להבהיר מעט את סוד המפגש והמגע עם איש האלוקים.
* * *
רעב כבד ירד על הארץ עקב עצירת הגשמים בגזירת אליהו. אחאב, המחפש אחריו, פוגשו במקרה:
"ויהי כראות אחאב את אליהו, ויאמר אחאב אליו: האתה זה עוכר ישראל? ויאמר: לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצוות ה' ותלך אחרי הבעלים. ועתה שלח קבוץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ... אוכלי שולחן איזבל. וישלח אחאב בכל בני ישראל, ויקבץ את הנביאים אל הר הכרמל. ויגש אליהו אל כל העם ויאמר ..." (י"ח, י"ז-כ"א)
אחאב פונה בעזות מצח אל אליהו ומטיח בפניו: "האתה זה עוכר ישראל?" אליהו עונה מה שעונה ומיד מצווהו: "ועתה שלח קבוץ את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל". והכתוב מעיד: "וישלח אחאב בכל ישראל".
דבר מופלא. אותו אחאב מלך ישראל, הפונה אל אליהו בתקיפות כזו, הופך תוך כדי דבור לעושה דברו של אליהו - עוצר הגשמים, אשר הארץ כולה רעבה ללחם מחמת גזירותיו. אליהו הוא המצווה את אחאב מלך ישראל, המתואר ע"י חז"ל כאחד מגדולי מלכי ישראל בכושר שלטונו, וכאחד משלשה מלכים השולטים בכפה בתקופתו. רק צווה אליהו וכבר נתמלא מבוקשו.
כאן עומדים אנו לנוכח העובדה כי אין אדם שיכול לעמוד בפני דברו של אליהו. ולא עוד, אליהו המתייצב בהר הכרמל מול כל העם ומול אויביו - נביאי הבעל, ושם: "וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: ה" הוא האלוקים, ה' הוא האלוקים". ואחר כך: "ויאמר אליהו להם (לעם): תפשו את נביאי הבעל, איש אל ימלט מהם. ויתפשום ויורידם אליהו אל נחל קשון, וישחטם שם".
העם חוזה באש היורדת מן השמים ומלחכת אף את המים אשר בתעלה סביב המזבח. הוא קורא בוודאות מכופלת: "ה" הוא האלוקים" ולאחר מכן מסייע בתפיסת נביאי הבעל. אליהו מורידם ושוחטם ואין איש יכול לעמוד בפניו.
* * *
אליהו הולך בצווי ה' צרפתה -
"והנה שם אשה אלמנה המקוששת עצים. ויקרא אליה ויאמר: קחי נא לי מעט מים בכלי ואשתה. ותלך לקחת. ויקרא אליה ויאמר: לקחי נא לי פת לחם בידך. ותאמר: חי ה' אלוקיך אם יש לי מעוג כי אם מלוא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת, והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנוהו ומתנו. ויאמר אליה אליהו: אל תראי, באי עשי כדבריך - אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, והוצאת לי ולך - ולבנך תעשי באחרונה. כי כה אמר ה' ... כד הקמח לא תכלה וצפחת הקמח לא תחסר ... ותלך ותעשה כדבר אליהו". (י"ז, י'-ט"ו)
ננסה לצייר לנגד עיננו את המתרחש בפסוקים אלה. אשה אלמנה טורחת, שפופה, מקוששת עצים, בכדי להכין את הארוחה האחרונה שיש בביתה, לה ולבנה, והימים הם ימי הרעב הכבד. לבה מר עליה והיא אינה יודעת כיצד תוכל לכלכל את בנה הקט. והנה מופיע איש זר ותמהוני, המבקש ממנה לתת לו את מנת בנה. הוא מוסיף הבטחה בשם ה' כי לא יחסר לה דבר. והנה, האשה הולכת ועושה כדברו. היא מרגישה כי האיש הפוקד את ביתה הוא בעל כוחות ניסיים. היא חשה, משום מה, כי בכוחו להרע ולהטיב, ואותו איש אלוקים משיב את רוח בנה המת. המגע עמו יוצר מין וודאות בכושרו האלוקי. במגעו ובפיו הוא משיב נפשות.
* * *
"ויאמר ה' אליו (אל אליהו) ... ואת אלישע בן שפט מאבל בית מחולה, תמשח לנביא תחתיך ... וילך משם וימצא את אלישע בן שפט, והוא חורש שנים-עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר. ויעבר אליהו אליו, וישלך אדרתו אליו. ויעזב את הבקר וירץ אחרי אליהו? ויאמר: אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך. ויאמר לו: לך שוב כי מה עשיתי לך". (י"ט, ט"ו-כ"א)
אליהו עובר ליד אלישע. הוא אינו אומר דבר, רק זורק את אדרתו על אלישע. התוצאה המיידית: "ויעזב את הבקר וירץ אחרי אליהו. ויאמר: אשקה נא לאבי ולאמי ואלכה אחריך". אלישע, תוך כדי ריצה אחר אליהו הממשיך לילך, מבקש להפרד מהוריו. ואליהו עונה לו בהשתוממות: "לך שוב, כי מה עשיתי לך".
איש האלוקים אינו צריך לדבר או לצוות. די היה במגע אדרתו כדי שאלישע ילך אחריו ויצוק מים על ידיו.
אנו פוגשים באדרת זו במקום נוסף: "ויקח אליהו את אדרתו ויגלום, ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה". (מלכים ב', ב', ח')
אף לאחר עליתו של אליהו השמימה נותרה אדרת זו עלי אדמות: "וירם (אלישע) את אדרת אליהו אשר נפלה מעליו". בעזרתה של אותה אדרת חוזר אלישע ובוקע את הירדן. מכח בעליה ממשיך אלישע בפעילותו כנביא.
* * *
ואם לא די בכך, הרי דוגמא נוספת -
"ויפל אחזיה בעד השבכה בעליתו אשר בשומרון, ויחל. וישלח מלאכים ויאמר אליהם: לכו דרשו בבעל זבוב אלוהי עקרון, אם אחיה מחולי זה" ומלאך ה' דבר אל אליה התשבי: קום עלה לקראת מלאכי מלך שומרון ודבר עליהם: המבלי אין אלוקים בישראל, אתם הולכים לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון? לכן כה אמר ה': המיטה אשר עלית שם לא תרד ממנה, כי מות תמות. וילך אליה. וישובו המלאכים אליו ויאמר אליהם - מה זה שבתם? ויאמרו אליו: איש עלה לקראתנו ויאמר אלינו לכו שובו אל המלך אשר שלח אתכם ודברתם אליו: כה אמר ה': המבלי אין אלוקים בישראל אתה שולח לדרוש בבעל זבוב אלוהי עקרון? לכן המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות. וידבר אליהם: מה משפט האיש אשר עלה לקראתכם וידבר אליכם את הדברים האלה? ויאמרו אליו: איש בעל שער ואזור עור במתניו" ויאמר אליהו התשבי הוא". (א', ב'-ח')
מלך ישראל השוכב חולה, שולח שליחים לדרוש בע"ז על סכוייו לקום ממיטת חוליו. בדרכם הם פוגשים איש האומר להם כי מלכם מות ימות. הם אינם מכירים את האיש, אך די באמירתו כדי שיפסיקו שליחותם ויחזרו למלכם - שולחם, ולבשר לו את בשורת האיוב על מותו (הם חוזרים בדיוק על דברי אליהו). לא די שאינם ממלאים שליחות - מלכם אלא אף חוזרים לבשר לו בשורת איוב.
וכיצד מזוהה אליהו? "איש בעל שער ואזור עור במתניו". זה מה שתפשו עיניהם באליהו. את לבושו החיצוני. אדרתו.
* * *
אליהו המגיע לשיא בנבואה בנביאים ראשונים, מוגדר בזוהר: "אליהו - לית דין בר נש". זהו אדם שאין חוקי אנוש חלים עליו, הרב זצ"ל, מציירו כאדם "דו קומתי" - שקומת האדם וקומת המלאך משמשים בו בערבוביא. די להתבונן בשמו בכדי להבין מהותו. אל-י-ה-ו. כל כולו שמו של הקב"ה, הוא כולו דבוק בקב"ה. הוא משמש כצנור אלוקי המחבר את ישראל אל כסא הכבוד. כל הרואהו רואה את האור האלוקי הקורן מפניו. כל השומע את קולו - שומע קול הקב"ה כביבול - שהרי שכינה דוברת מתוך גרונו של אליהו. הבא במגע עם כליו, עם אדרתו, חש את הזרם האלוקי המצוי בהם.
וכי אפשר לעמוד נגד מלאך ה' צבאות?