בענין עד מפי עד / הרב יהודה עמיטל[1]

במשנה הראשונה בגיטין נאמר: "המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם". ונחלקו בגמ' (דף ב:) רבה ורבא בטעמה של תקנה זו. רבה סובר שחיישינן שמא נכתב הגט שלא לשמה לפי שאין בני מדינת הים בקיאים בדין לשמה. רבא סובר שעדותו של השליח מהווה קיום לגט. ודרשו חכמים דבר זה כי אין שיירות מצויות ממדינת הים לכאן ובשעת הצרך לא יימצאו עדים לקיים את הגט.

בדף ה: נחלקו ר' יוחנן ור' חנינא בפני כמה עדים צריך השליח למסור את הגט: "חד אמר בפני שנים וחד אמר בפני שלשה". הגמ' מנסה לתלות

מחלוקת זו במחלוקתם של רבה ורבא. לפי רבה השליח מעיד על כתיבה לשמה - מספיק להעיד בפני שנים. לפי רבא שעדותו היא למעשה קיום הגט - צריך להעיד בפני שלשה ככל קיום שטר.

הריטב"א במקום מבאר את דברי הגמ': לרבה שטעם התקנה הוא משום לשמה - מעיקר הדין היה מספיק שעד אחד יעיד, ככל עד אחד באיסורין, ולאו דווקא בבי"ד. אולם כיוון שזה דבר שבערוה צריך שני עדים. אלא שמשום עגונא הקלו רבנן ונתנו לשליח נאמנות של שנים. אם כן לגבי שליח חזר הדין לעיקרו ואין צורך שיעיד בפני בית דין. ובאמת גם בפני שנים אינו צריך למסור אלא כדי שידקדק בעדותו. אבל לרבא שטעם התקנה הוא משום קיום - רבנן הצריכו קיום בגט זה ובנדון זה לא הקלו אף משום עגונא. כל הקולא התבטאה רק בכך שהאמינו לאחד כשנים אבל שאר דיני קיום נשארו, וצריך בי"ד שיקבל את עדות-הקיום.

ונשאלת השאלה: אליבא דרבה שמספיק למסור את הגט בפני שנים, כשיבא הבעל ויערער על הגט, נצטרך עדות שנכתב לשמה ואם נסתמך על דברי העדים הרי הם מעידים על סמך עדותו של השליח והרי זה עד מפי עד?! בשלמא בכל קיום שטר או בנידון דידן אליבא דרבא אפשר לקיים את הגט ולא הוי עד מפי עד כי העדים המקיימים מעידים על שטר שנחקרה עדותו בבי"ד ואין הם מעידים על עצם מעשה ההלואה. אולם כאן שאין בית דין אלא שני עדים בלבד, לא יצא פסק דין על הגט ובזמן. ערעור נזקק לעדות על הכתיבה לשמה, והעדים המעידים אינם יודעים זאת אלא על פי עדותו של השליח.

לתרוץ קושיא זו יש לחקור מהו פסולו של עד מפי עד. האם בי"ד מאזינים לדברי העד המעיד בפניהם אלא שזה אינו עד טוב כיון שאינו יודע מעצמו אלא על פי עד אחר. או שמא בי"ד מתיחסים מלכתחילה רק לדברי העד שראה והפסול הוא שאין הוא מעיד בבי"ד. אם נלך על פי הדרך השניה וכדברי הריטב"א דלעיל - אם כן כיון שכא בעדות דלשמה אין צרך להעיד בבי"ד אין שום פסול בכך שהשליח העיד בפני עד ולא בפני בי"ד, וא"כ לא שייך לכאן הפסול של עד מפי עד.



[1] סיכם את השיעור אליהו בלומנצווייג.