אמונה ותפילה (ג)[1] / הרב יהודה שביב

ח. תפילה מול אמונה

דברים שנאמרו עד עתה, כחם יפה לבקשות שמבקש האדם למילוי צרכים יומיומיים, לפרנסה וכו'. אך הרי ממצוות התפילה להתפלל על ישועה מצרות, על פדות מסבל ויסורים (ותפילה כזאת אף לדעת הרמב"ן - מצוות עשה מן התורה היא).

סבל ויסורים הבאים על הציבור ועל היחיד - בכוונה באו להם, אם כעונש אם כצירוף. אם כן, מה מקום להתפלל על ביטולם?

"לכאורה קשה, מאחר שבאמת כל היסורים והחסרונות שיש לאדם הכל הוא לטובתו או לזכותו על ידם לחיים נצחיים, או כדי שינצל על ידי זה מצרות יותר גדולות כידוע...אם כן למה הזהירו אותנו חז"ל להתפלל על צרכיו וחסרונותיו". (לקוטי הלכות למוהרנ"ת הלכות מילה ה').

ובלשון אחרת, תוך שהוא ממשיל הדברים לדרכי ריפוי של בני אדם. תהה על כך ר' חיים מוולוז'ין: "כי באמת יפלא, איך שייך לבקש, להתחנן לפניו יתברך שמו להסיר מעליו צערו ויסוריו. כמו רפואת הגוף הרופא משקהו סמנים חריפים או אם הרופא מוכרח אף גם לחתוך אבר אחד לגמרי שלא יתפשט החולי יותר, האם יתחנן אליו החולה שלא ישקהו הסמנים, או שלא יחתוך האבר...כן איך ישפוך שיח לפניו ית"ש להסיר מעליו הייסורים הלא המה רטיה וסמא דחיי לכפר עוונותיו, כמאמרם ז"ל אין יסורים בלא עוון (שבת נ"ה). ואם לא איפוא נפש החוטאת במה תתכפר" ("נפש החיים" שער ב', י"א).

המתפלל על סבל ויסורים כאילו אינו שלם עם קביעת חכמים - "כל דעביד רחמנא לטב עביד" "כל מה שעושה הקב"ה הכל לטובה" (ברכות ס').

מענה לדברים מצוי בדברי ר' יוסף אלבו על התפילה -

"ולפי זה נאמר שכשנגזר על האדם טוב מה, הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה... וכן נגזר עליו במדרגה רע מה, הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע, או בהכנה ידועה, וכשנשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע...
ומזה יתבאר שהתפילה וכשרון המעשה מועיל לבטל הגזרה בכל עת, וכן אמרו רבותינו ז"ל: יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין (ר"ה י"ז).

ואין להקשות ולומר איך ישתנה רצון השם יתברך על ידי התפילה, שכך היה רצון השם יתברך מתחילה שתתקים הגזירה בהיותו באותה מדרגה ואותה הכנה, ואם תשתנה ההכנה תשתנה הגזרה" (ספר העקרים, מאמר ד', י"ח).

ט. תפילה לאל - חיי

מעתה שעתה של תפילה מגעת רק לאחר שתיקנו האדם או הציבור את עצמם ועלו למדרגות עליונות, רק אז תשמע התפילה לביטול הגזירות. אך הן אז כבר לא יהיה צורך בתפילה, שהרי הגזירה נגזרה למצב מסוים ועם השתנות המצב ממילא תתבטל הגזירה.

לאמיתו של דבר בכוחה של התפילה עצמה יכול האדם להיות מועלה למדרגה גבוהה יותר ולבנות מחדש את עצמו.

"העבודה, והתפילה בייחוד, היא פעולה ממשית פועלת על הנפש המתפללת ועל העולם כולו" (מרן הרב קוק זצ"ל, "ערפלי טוהר").

וביתר הרחבה -

"קודם שמתפלל האדם בוודאי הוא טובה גדולה כל מה שבא על האדם ואפילו ייסורים ח"ו, כי אין לו עדיין כלים וצינורות לקבל על ידם שפע החסד. ואם ירד החסד קודם תיקוני הכלים, יהיו בבחינת השמן הגורם כיבוי הנר...
ועל כן כל זמן שאין האדם מתפלל על חסרונותיו אז הם לו לטובה גדולה. אבל על ידי התפילה ממתיק הדינים ומתקן כלים וצינורות לקבל על ידם שפע החסד. כי עקר תקוני הכלים הוא על ידי תפילה" (מוהרנ"ת לקוטי הלכות הנ"ל).

התפילה היא כמזון לנשמה, לכוחות הרוחניים שבאדם, והם הכלים לתוכם זורמת השפעה הא-לוהית, התפילה היא המכשרת ומתקינה כלים אלו לייעודם.

[מורגל היה בפיו של ר' נחמן מברסלב לדרוש את הכתוב "תפילה לא-ל חיי" כך: "תפילה לאל, - חיי". התפילה היא עצמה הנותנת חיות לנפש. ראה ליקוטי מוהר"ן קמא, פ"ט].

י. חיי שעה או חיי עולם

ועדיין אין נחת שלמה, כי נמצא מה עיקר ומה אמצעי, עיקר - ביטול גזירות וייסורים, אמצעי - התעלות ע"י התפילה. [אפשר ואף זה בעומק הגערה: "מניחים חיי עולם ועוסקין בחיי שעה" - שבת י' ע"ב]

ושמא הפוך הוא העניין והוא מעין המבואר ברמב"ם בחזון אחרית הימים:

"לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח, לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי לאכול ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל" (הלכות מלכים י"ב, ד).[2]

אף כאן, האדם מתעלה בתפילה, ואז חשה הנפש עד כמה מעיקים עליה יסורי הגוף ותחלואיו ומחסוריו מלעבוד את ה' בחופש מלא ובהרחבה, ומאליה כאילו באה הבקשה ליציאה למרחב, לשימת הקץ לסבל וליסורים. כאן כאילו נקלעים למעגל קסמים. מחד יסורים ומכאובים מונעים בעד האור הא-לוהי מלהאיר בנפש. מאידך - כדי לבקש את הסרתם יש להתעלות בתפילה , מה יעשה האדם? אף כאן תשובה במשנת ברסלב -

"בעת שרואה האדם שהוא רחוק מאד מהשי"ת ולבו מטומטם מאד ואינו יכול לפתוח את פיו, מוכרח האדם לחפש בעצמו נקודות טובות הנמצאים בו עדיין ויחייה עצמו בהם, ולהודות לה' יתברך עליהם, ועל ידי זה יפתח פיו ויוכל להתפלל ולפרש שיחתו לפניו יתברך כראוי...
וכן הוא בגשמיות גם כן כשעוברים על האדם צרות ויסורים שונים והם אוטמים את לבבו עד שקשה וכבד לו אפילו להתפלל ולפרש שיחתו לפני השי"ת, אז דווקא צריך האדם לחפש ולמצוא את ההרחבות שהשי"ת מרחיב לו בתוך צרותיו והטובות שעשה עמו עד הנה ולהודות להשי"ת עליהם, ועל ידי זה בודאי יפתח לבבו ויוכל להתפלל ולצעוק להשי"ת כראוי". (הקדמה לקונטרס "השתפכות הנפש" עמ' י"ב).

על זה הרקע תובן ההנחיה הכללית שהנחונו חז"ל בתפילה -

"לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואחר כך יתפלל. מנלן? - ממשה דכתיב (דברים ג'): 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא' וכתיב: 'ה' א-להים אתה החלתה להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה...' וכתיב בתריה: 'אעברה נא ואראה את הארץ הטובה'"[3] (ברכות ל"ב ע"ב).

מעתה לא זה בלבד שאין בבקשה לפדות סתירת אמונה, אלא אדרבה, הרי זה ביטוי לאמונה, וזו - לדעת הרמב"ן עיקרה של המצווה.

"ונאמר שהיא מצווה לעת הצרות שנאמין שהוא יתברך ויתעלה שומע תפילה והוא המציל מן הצרות בתפילה ובזעקה". (השגותיו לספר המצוות מ"ע ה').

יא. כי קולך ערב, השמיעיני

מן הנאמר עד כאן השתמע כאילו האדם עצמו הוא המעונין, המכוון והיוזם בתפילה. תפילה - ראשית עמלו להשגת השפע המושפע. תפילה - פתיחת שסתומים של מטה לקליטת ההשפעה השמימית. אך חכמים לימדונו שיש ומונעים מבני אדם את שראוי להם כי תאבים לשמוע תפילתם.

"ולמה נתעקרו האמהות? ר' לוי בשם רב שילא...שהקב"ה מתאווה לתפילתן ומתאוה לשיחתן. שנאמר (שה"ש ב'): 'יונתי בחגוי סלע'. יונתי בחגוי למה עקרתי אתכם - בשביל הראיני את מראיך השמיעיני את קולך". (בראשית רבה מ"ה, ה).

יש אנשי מעלה שה' כביכול חפץ קרבתם, והוא מונע מהם את שניתן לבני אדם רגילים באורח טבעי, כדי להפנות מבטם מעלה, אליו.

"תא חזי: עשרין שנין אשתהי יצחק עם אתתיה ולא אולידת עד דצלי צלותיה. בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקא, בשעתא דבעון קמיה צלותהון על מה דאצטריכא" (זוה"ק תולדות, קל"ז, ע"א).

תרגומם של דברים: בא וראה, עשרים שנה שהה יצחק עם אשתו ולא ילדה עד שהתפלל תפילתו. וזאת כי הקב"ה רוצה בתפילת הצדיקים בשעה שמתפללים לפניו על צרכיהם.

יתרה מזאת - יש ואין ממלאים מיד אחר תפילת צדיק, כי רוצים להשהותו זמן רב בשיח תפילה, כי ערב קולו למעלה.

"זימנא חדא הוה עלמא צריך למטרא. אתא ר' אליעזר...וצלי צלותיה ולא אתא מטרא. אתא ר' עקיבא וקם וצלי אמר משיב הרוח ונשיב זיקא אמר ומוריד הגשם ואתא מטרא. חלש דעתיה דר"א...קם ר"ע ואמר...אמשול לכם משל...ר"א דמי לרחימא דמלכא דרחים ליה יתיר וכד עאל קמיה מלכא ניחא ליה ולא בעי למיתן ליה בעותיה בבהילו כי כהיכי דלא ליתפריש מיניה דניחא ליה דלישתעי בהדיה..." (שם שמות ט"ו, ע"א).[4]

פעם אחת היה העולם צריך למטר. בא ר"א...התפלל תפילה ולא ירד מטר. בא ר' עקיבא קם והתפלל אמר משיב הרוח ונשב הרוח, אמר מוריד הגשם ובא הגשם. חלשה דעתו של ר"א. קם ר"ע ואמר...אמשול לכם משל...ר"א דומה לאהובו של מלך שאהוב עליו ביותר, וכשמצוי הוא לפני המלך חביב עליו הדבר ואין המלך רוצה למלאות שאלותיו כדי שלא יפרוש ממנו, כי חביב עליו הדיבור עמו.

שמא אף זה מן הפתחים להבנה מעמיקה יותר בענין "צדיק ורע לו". סבלו של זה הצדיק כרוך אצלינו עם תודעת השליחות הציבורית שלו -

"אכן חליינו הוא נשא ומכאובינו סבלם... והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו, מוסר שלומינו עליו ובחברתו נרפא לנו" (ישעיהו נ"ג, ד' - ה').

אף כאן ביטוי לזה, והוא בהמשך לדברי הזוה"ק על עקרותו של יצחק -

"בגין דקב"ה אתרעי בצלותהון דצדיקיא...
מאי טעמא? בגין דיתרבי ויתוסף קודשא לכל מאן דאצטרך בצלותהון דצדקיא".

תרגומם - באורם של הדברים:

והוא משום שהקב"ה חפץ בתפילתם של צדיקים...

מהו הטעם, הוא כדי שיתגדל ויתוסף משחת קודש על ידי תפילת הצדיקים לכל מי שצריך.

כי הצדיקים בתפילתם פותחים את הצינור העליון, ואז אפילו אותם שאינם כדאים להענות, נענים (מתוך באור הסולם).

ענין זה מיוחד לתפילתם של צדיקים. וזו הסיבה שהקב"ה כה מתאווה לתפילתם. כי הרצון העליון הוא להיטיב ולהשפיע, ומחכים כביכול שתבוא תפילת הצדיק ותאפשר לשפע לירד. מכאן קישורם של שני מאמרים סמוכים במסכת יבמות (סד:):

"אמר רב יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים"[5]. "אמר רב יצחק: למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר,[6] מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות".