נטיעה וזריעה - ברכה וקללה / יואל בן נון

"ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר"

"ויקח ה' אלקים את האדם, ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה."

כך תוארו יצירתו של האדם ותפקידיו. אך כאשר חטא באה קללה בתור ניגוד חריף –

"ארורה האדמה בעבורך... ואכלת את עשב השדה."

"בזעת אפך תאכל לחם".

אמנם בקללה זו נזכרו גם קוץ ודרדר גם עצבון, והם תופסים מקום עיקרי בתודעה בדבר עונשו של אדם, אך בכל זאת אין הקללה רק בעצבון, כי אם בעצם אכילת עשב השדה, בשעה שהאדם נועד להזון ממטע-ה'.

ואע"פ שרש"י פירש את כל הקללה בענין אחד (פ' ג' פס' י"ח), מחמת שקשה היה לו הפסוק – "הנה נתתי לכם את עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ, ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" – בו ניתן לאדם לאכול את עשב השדה, ואם כן מה קללה בכך? מכל מקום הרי רש"י בעצמו פירש שנח תיקן את העצבון (ואת הקוצים) שבקללה בתיקון כלי חרישה (ה'-כ"ט) ע"פ הכתוב: "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ואעפ"כ קשה לומר שבזה כבר חזרנו לגן עדן והתגברנו על הקללה שבעונש האדם – בודאי לא דורו של נח היה זה שחזר אל הגן.

מה אם כן המשמעות שבניגוד זה שבין נטיעת הגן ביד ה' לבין אכילת עשה השדה בזיעת אפיו של האדם – וכיצד ניישב את קושית רש"י מנתינת כל עשה לאדם לאכלה מפי ה'?

תשובה לכך נוכל למצוא באורות הקודש א' (עמ' קל"ג-קל"ד) בהבדל הפנימי שבין א"י וחו"ל –

"חכמת הקודש אינה זורחת כי אם בארץ ישראל. כל מה שמציירים בחו"ל אינם אלא תולדות הבינה וסעיפיה, יפוצו מעינותיך חוצה ברחבות פלגי-מים".

"בארץ ישראל, המעין הרוחני של פנימיתו הקודש, שהוא אור החיים של נשמת כנסת ישראל, מתגבר הוא מאליו. רק סיוע הוא צריך מהעבודה המעשית והשכלית, שהיא משתכללת בעמל כפיו ועמל רוחו של האדם.

אבל בחוץ לארץ עיקר הקנין הוא בא כך מצד היגיעה, החיקור, הביקור (בקרת), הנסיון וההתעמקות. וההארה האלקית, המתגברת משפעיה הרוחניים של הנשמה, היא באה בתור סיוע, ודבר הנטפל, לשכלל את האוצר הרוחני, שבא ומתאדר על ידי העמל של המלחמה נגד המחשכים הרבים, השולטים בכל ארעא דחשוכא, של חשכת הגלות.

אמנם המצב הזה, העקריות של מעשה האדם ועמלו, והטפליות של האור הנשב השמימי, איננו דבר קבוע במדותיה של כנסת ישראל. כי מיד בהקבע האומה בארץ חמדתה ישובו כל הסגולות להיות נקבעות בסדרן הראוי, והרכוש הרוחני הגדול, שנצבר בכל משך ימי הגולה, יהפכו ערכיו, וישובו גם הם לגלות את העקריות שבהם בצדם האלקי, בשפעתם החיה העליונה, ואת טפילותם בצדם האנושי, של עמל האדם ופרי התבוננותו, השכלית וההרגשית, לכל פלוגותיה".

במדרגת גן-עדן הופיעה שלמות כזו בחיים – "ויטע אלקים גן בעדן מקדם" – הפעולה העקרית של יצירת גזע שאינו מחליף, קרן קיימת לאכילת פירות נעשתה ביד ה', ואין האדם צריך ליצור את עקר הדבר מפני שהוא כבר קיים. עקרו של המזון החומרי ובודאי גם הרוחני בא בנטיעת ה', ואילו תפקידו של האדם במערכה – "לעבדה ולשמרה" – לקיים, לטפל, לטפח ולשכלל, ואף להוסיף מיני זרעים וירקות (רמב"ם ב' ח' בהבדל קל, עי"ש), כדי לקיים ברכת "הנה נתתי לכם".

כאשר ה' נתן להם, קבלו גם פרי עץ גם עשה השדה באותה מעלה, אך כאשר גורש האדם ממעלתו שבו, כביכול, נותנת האדמה לחם, וההופעה האלקית נסתרת, אלא שמאז באמת כל מה שהאדמה נותנת הוא בכלל "לא תוסף תת כוחה לך... ארורה האדמה בעבורך". כאשר נתון האדם בעולם שבו עקר יצירתו ועקר מזונו באים מכח עבודתו שלו, אז ודאי גדולה הזיעה על ההצלחה, גדול העצבון על השמחה, וקשה עד מאד להכיר את הגודל האלקי, את החסד ואת האור המתפשטים בכל מלא עולמים.

קשה במחשכי גלות אלה להכיר אפילו את האדם, כל אדם מישראל שאינו מתגלה אלא כפי לבושו החיצוני – מעשיו והצלחותיו – ואין צד הסגולה שבנשמתו הפנימית מציץ אפילו מן החרכים.

* * *

ארץ ישראל משמרת לנו מעלתו של גן-עדן – התקשרות ל"מעין של פנימיות הקודש", הופעת הנטיעה האלקית בנשמת כנסת ישראל, ונשמתו של כל פרט מישראל, ביחיד ובציבור, וכל עמלנו לגלות את פירותיה של נטיעה זו, לקיימם לטפחם, לשכללם ולהרבותם, בברכה יתרה.