אבות ומצוות / יואל עמיטל
הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט' הלכה א') אחר שמונה את שבע מצוות בני נח, כותב: "בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית.
ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפילה אחרת לפנות היום. ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית. ובמצרים נצטווה עמהם במצוות יתירות, עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו."
בכמה מקומות בגמרא ובמדרשים משמע שהאבות קיימו לא רק את מה שנצטוו, אלא את כל התורה. על הפסוק: "עם לבן גרתי" מביא רש"י בחומש את דרשת חז"ל: "גרתי, בגימטריה תרי"ג, כלומר: עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי."
המשנה האחרונה במסכת קידושין לומדת מן הפסוק" "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי"; ששמר אברהם אבינו את כל התורה לפני שניתנה, והגמרא ביומא לומדת מפסוק זה שקיים אברהם אבינו התורה לפני שניתנה, הגמרא ביומא לומדת פסוק זה שקיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר תורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל-פה. הרשב"א בתשובה (ח"א סי' צ"ד) כותב על מה שמבואר במדרש שיהודה נצטווה על היבום: "עד שיהודה המקובל מאבותיו קיים מצות יבום, אף על פי שעדיין לא נצטוו עליה, וצווה בה לבנו באותו לשון בעצמו שצוותם תורה."
בין המפרשים יש דעות שונות בקשר למאמר חז"ל שהאבות קיימו את כל המצוות. דעת הרמב"ן בפרשת תולדות שהאבות שמרו את התורה רק בארץ ולא בחו"ל, ולכן יעקב נשא שתי אחיות בחוץ לארץ, ובדעת זקנים מבעלי התוספות, בפרשת וישב (ל"ז, ל"ה) מובא שמאחר שלא נצטוו על התורה, מה שהיו רוצים היו מקיימים, ומה שהיו רוצים היו מניחים.
לגבי המצוות שהאבות נצטוו בפירוש, יש לדון, האם המצוות ניתנו להם כבר בתור התחלה לתרי"ג מצוות, ואברהם נצטווה על המילה בתור ישראלי,
וכן יעקב בגיד הנשה, וזהו אותו ציווי שאנו חייבים בו היום. או שהמצוות שנתנו לאבות לא ניתנו כמצוות השייכות לתרי"ג מצוות, אלא ציווי מיוחד לאבות ולזרעם עד מתן תורה, שאז ניתנה כל התורה ושוב נצטוו ישראל במילה, גיד הנשה ואבר מן החי.
כדי לדון בשאלה זו עלינו לברר האם האבות נקראו ישראל קודם מתן תורה, או שעדיין היה להם דין בני נח. בכמה מקומות מצינו שהאבות נקראו ישראל.
במסכת קידושין (דף י"ח) מובא שעשיו דינו כישראל מומר, וכן בגמרא בנדרים (דף ל"ב) על הפסוק "ויוצא אותו החוצה" שנאמר אצל אברהם (בראשית ט"ו) אומרת הגמרא: "אמר לפניו: רבונו של עולם, הסתכלתי במזל שלי ואין לי בן אחר אלא ישמעאל, אמר לו צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל."
כאן אנו מוצאים שאברהם נקרא בשם ישראל, ולא רק לפני שיעקב נקרא בשם זה, אלא אף לפני שאברהם נימול.
לדעת המשנה למלך (בספרו "פרשת דרכים", דרוש א') שאלה זו – האם האבות יצאו מכלל בני נח היא מחלוקת ראשונים. הרמב"ן על הפסוק: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי", (ויקרא כ"ד, י') אומר: "ומה שאמר בתורת כהנים 'בתוך בני ישראל – מלמד שנתגייר', אינו שיצטרך בגירות, אלא ככל ישראל שנכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים, וכו', והצרפתים אומרים, כי טעם הגירות מפני שהיה קודם מתן תורה והיה משפטו לילך אחר הזכר, ממה שאמרו: באומות הלך אחר הזכר. וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי מצרי היה בדינו, אבל כשגדל והתגייר לדעתו ונימול. ואין דעתי כך, כי מעט שבא אברהם בברית היו ישראל ובגויים לא יתחשבו";
לדעת הרמב"ן גם לפני מתן תורה היו ישראל ולא שייך בהתגירות. ולדעת חכמי צרפת קודם מתן תורה לא יצאו מכלל בני נח. ולפיכך הוצרך להתגייר, משום דקיי"ל באומות הלך אחר הזכר.
לדעת כמה אחרונים, שאלה זו היא מחלוקת קדומה ותנאים נחלקו בה. (משל"מ שם, ור' יוסף ענגיל ב"בית האוצר", חלק א')
לפי זה, אם נאמר שהאבות יצאו מכלל בני נח ונקראו ישראל, יתכן שהמצוות שנתנו להם, נתנו כבר בתורת מצוות לישראל, וכהתחלת תרי"ג מצוות. אבל אם נאמר שהאבות עדיין נכללים בכלל בני נח, לכאורה אין קשר בין המצוות שהם נצטוו, ובין המצוות שאנו מקיימים היום. ובמצוות מילה, גיד הנשה ואבר מן החי אנו חייבים מזמן מתן תורה ולא מזמן האבות.
ברמב"ם בפירוש המשניות (חולין, פרק גיד הנשה) משמע כצד השני, שכתב שם: "וישם לבך אל העיקר הגדול הנכלל במשנה הזאת, והוא מה שאמר: 'מסיני נאסר'. לפי שאתה הראית לדעת שכל מה שאנו מרחיקים היום או עושים היום אין אנו עושים אלא במצוות הקב"ה ע"י משה רבנו ע"ה לא שהקב"ה אמר זה לנביאים שלפניו. כגון זה שאין אנו אוכלין אבר מן החי, אינו מפני שהקב"ה אסרו לנח, אלא לפי שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אבר מן החי וכמו כן אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל, אלא מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה שנימול כמו שמל אברהם אבינו ע"ה וכו', הלא תראה מה שאמרו תרי"ג מצוות נאמרו לו למשה לסיני, וכל אלו מכלל המצוות".
מלשון הרמב"ם בהלכות מלכים שהבאנו לעיל, משמע שלא כבפירוש המשניות. שם מונה הרמב"ם את המצוות שקבלו האבות, ומסיים: "עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו";
משמע שמשה השלים את התורה, ובמתן תורה לא נצטוו מחדש.
בשו"ת עונג יו"ט, (חלק יו"ד סי' ע"ט) כתב שלדעת הרמב"ם בפירוש המשניות, זה תלוי במחלוקת במשנה בחולין שם. במשנה נחלקו ת"ק ור' יהודה אם איסור גיד הנשה קיים בבהמה טמאה או רק בטהורה. לדעת ר' יהודה איסור גיד הנשה נוהג בבהמה טמאה ולדעת ת"ק אינו נוהג. אמר ר' יהודה: "והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן. אמרו לו, בסיני נאמר, אלא שנכתב במקומו".
לדעת העונג יו"ט, הרמב"ם לומד במשנה, שלכ"ע יעקב כבר נצטווה באיסור גיד הנשה, ולא כמו שפירש רש"י במשנה שם שלדעת ת"ק פסוק זה נאמר רק בסיני, ונכתב במקומו כשכתב וסדר משה את התורה. אלא שלדעת הרמב"ם גם ת"ק וגם ר' יהודה סוברים שיעקב נצטווה, אלא הם חולקים ממתי האיסור היום.
לדעת ר' יהודה האיסור הוא אותו איסור מזמן יעקב, ולכן אם נהג בבהמה טמאה אינו בטל לעולם. לדעת ת"ק חודש האיסור במתן תורה ולכן אין לומר שהתורה אסרה את גיד הנשה בבהמה טמאה; לשיטה זו מהות הציווי שהאבות נצטוו תלויה במחלוקת תנאים.
יתכן שגם להלכה יש השלכות משאלה זו. בירושלמי במסכת מו"ק (פרק ג' הלכה ה') ומובא בתוס' במו"ק דף כ. ע"א מובא כלל ש"אין למדין מקודם מתן תורה", כלומר שאי אפשר ללמוד מדברים שנהגו לפני מתן תורה. אפשר שכלל זה מתבסס על ההנחה שאין המצוות היום המשך לחיובם שקודם מתן תורה, ומשום כך אין ללמוד מדבירם שקודם מתן תורה. אמנם אנו מוצאים בהרבה מקומות, שלומדים מדברים שנהגו קודם מתן תורה. כגון הגמ' ביבמות, בה לומדים מאברהם את הדין שכתוב במשנה: "נשה אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה – אינו רשאי ליבטל"; וכן בגמ' שבת (ק"ח ע"א) לומדים דינים לגבי מילה מאברהם. בדבר זה מסתבר חילוקו של "מראה הפנים" בירושלמי שם (פ"א, הלכה ז') שגזירת הכתוב ודאי לא שייך ללמוד מקודם מתן תורה, משום שניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ואין גזירת הכתוב הזאת לאחר מתן תורה. אבל בדברים שתלויים בטעם וסברא, אפשר ללמוד מקודם למתן תורה, כגון את הדין שנשא אשה עשר שנים ולא ילדה, שישא אחרת.
מתאים עם שיטת הירושלמי הנ"ל, הוא הירושלמי המובא בתוספות בקידושין (ל"ח ע"א ד"ה אקרוב) שאין עשה שקודם הדיבור דוחה לא תעשה שלאחר הדיבור, אף שבדרך כלל עשה דוחה לא תעשה. שוב רואים בירושלמי שיש גריעותא במצוות שניתנו לפני מתן תורה והן לא אותן המצוות שלאחר מתן תורה.
לעומת זה משמע בגמ' ביבמות, (דף ה ע"ב), שטוענת: "מה לפסח ומילה שכן ישנן לפני הדיבור", שיש מעלה במצוות שניתנו לפני מתן תורה. וזה יתכן רק אם המצוות שלאחר מתן תורה הן המצוות שלפניה, ולכן יש עדיפות למצוות שניתנו לפני שאר המצוות.
ברם, כל זה לגבי מצוות שנצטוו האבות, אבל דברים שהאבות תקנו, כשלוש תפילות ביום, (כמו שכותב הרמב"ם בהלכות מלכים שהבאנו לעיל) אין מחלוקת שהחיוב היום בגלל האובת, משום שתקנו גם לזמן שלאחר מתן תורה.
אמנם, בגמ' בברכות (דף כ"ו) נחלקו ר' יוסי חנינא ור' יהושע בן לוי אם תפילות אבות תקנום או תפילות כנגד תמידים תקנום, אך מסקנת הגמ', שאף לדעת ר' יוסי, האומר תפילות כנגד תמידין, מכל מקום אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות. לדעת הלחם משנה בפרק א' מהלכות תפילה, כן פסק הרמב"ם.
למרות שכותב רק שתפילות כנגד הקרבנות, לפ"ז מדויק לשון הרמב"ם שם, שלא כתב שתקנו ג' תפילות כמנין הקרבנות, אלא כתב: "וכן תקנו שיהא מנין התפילות כמנין הקרבנות", משמע שהתקנה היתה שג' התפילות יהיו כנגד הקרבנות מ"מ, גם לדעתו, ג' תפילות התפללו גם לפני התקנה, כמסקנת הגמ', משום תקנת האבות.