עלון לתלמידי ישיבת הר עציון המשרתים בצבא
כוחה של תקשורת
מזל טוב
חדשות
"דמי מלחמה בשלום"/ חזי כהן
א.
ב.
ג.
ד.
ה.
צימוקים
קמיעות


בע"ה שבת פרשת ויחי, י"ח טבת תשנ"ז, גליון מספר 580

כוחה של תקשורת

"וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה, שכל את ידיו כי מנשה
הבכור"

שנים רבות סבל יעקב את חסרונו של יוסף, תוצאת העדפתו על שאר אחיו. משך שנים רבות נוספות, מאז הגיעו
למצרים, יכל יעקב לשקול את התנהגותו מחדש. ההתנהגות אשר הובילה לשנאת האחים. ועם כל זאת, על ערש
דווי, בוחר יעקב לשוב למשנתו הראשונה. מדוע נוהג כך יעקב?
כידוע, שנאתם של האחים ליוסף לא היתה משיקולים אנושיים בלבד. התורה אמנם מתארת אהבה מיוחדת
בין יעקב ליוסף, אך נראה שקיים יסוד נוסף לשנאה. עד כה שולט תהליך הבחירה במהלך הדורות - יצחק
דוחה את ישמעאל, יעקב דוחה את עשו, וע"כ אך טבעי כי יוסף ידחה את אחיו. כעשו המתמרד בשעתו כנגד
נטילת יעקב את הברכות זועקים גם הם חמס כנגד מהלך זה. לדידם מיטת יעקב שלימה וכל בני יעקב זרע
קדש הם. בשל מודעות זו נלחמים הם ביחסו של יעקב, באהבתו הבלתי מוצדקת.
אך האם פרשו האחים נכונה את כוונתו של יעקב? האם שאלוהו לפשר התנהגותו? כזכור, האחים החליטו על
דעת עצמם, הקימו בי"ד אך לא שאלו את הנוגע בדבר. יעקב, הנידון המרכזי, נשאר מחוץ לתמונה. פרשתינו
מסירה את הלוט מעל הספק. יעקב בהעדפתו המחודשת נשאל לפשר מעשיו. כתגובה הוא עונה:

"ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא גויים"

יעקב אינו דוחה את מנשה. הקדמתו של אפרים מסמלת את גדולתו בלבד. כהיום כן אז, איננו חושב על דחיה.
מידת האמת שבו נוטה לבכר את הטוב אך אין בה חלילה כדי לסלק את הפחות טוב.
שבת שלום
אופיר סעדון ואריק שופר

מזל טוב

מזל טוב לאריק וליזה סלוצקי לרגל נישואיהם
יה"ר שתזכו להקים בית נאמן בישראל
מזל טוב לרב עוזי פרידליך לרגל הגיע בנו למצוות

חדשות

"תעיתי כשה אובד": בחורי הישיבה תעו למדבר הנגב בתורם אחרי תותחני שנה ב'.בקשה מקורית מהשטח
להרבות במאמרים למדניים חזרה איתם אל שולחן המערכת. מסתבר שהאימון אינו קשה כל כך... (עיין
לקמן).
"פגז אדיר": אדיר שאולוב, תותחן אמיץ משנה ב', זכה בתואר "מצטין סוללה" באימון הקמה של תותחני שנה
ב'.
"טוב לי עם עלית": תלמידי הישיבה זכו ב"פסק זמן מתוק". לפינת הקפה נתווספו מכונות חדישות משוכללות
ומלאות כל טוב... (תם עידן החיפוש אחר שקלים חדשים והחל עידן הדיאטה).
פרצה קוראת לגנן: באי חדר הקפה זוכים גם לנוף חדש. נסיון נואש לבלום את התרחבות המכון נעשה ע"י
הישיבה. מיודענו פרץ החל בשתילת גינה חדשה התוחמת את המכון (נראה מי יותר חזק...) .

"דמי מלחמה בשלום"/ חזי כהן

א.

הפטרת פרשת ויחי עוסקת במעמד דרמטי ומרגש: דבריו האחרונים של המלך דוד. המלך הישיש קורא אליו
את בנו, יורש מלכותו, על מנת למסור לו את צוואתו, על ערש דווי.
הצוואה, אינה עוסקת בזוטות - כגון חלוקת רכוש והנחלת המלוכה לפרטיה, כי אם בהנחלת ה"מסר" שחפץ
דוד להעביר לבנו, הנחלת הערכים והתורות, שכן זהו עיקרה של צוואה - "אשר יצווה את בניו ואת ביתו
אחריו, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח). ואכן, בפסוקים הראשונים של צוואתו, אנו
שומעים את המלך הישיש מוסר לבנו את יסודות האמונה שלו:

"אנוכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. ושמרת את משמרת ה' א-לוהיך ללכת בדרכיו לשמור
חוקותיו מצוותיו ומשפטיו ועדותיו ככתוב בתורת משה למען תשכיל את כל אשר תעשה וכל אשר תפנה שם"
(מל"א ב', ב-ג).

אך אז, מקבלת הצוואה תפנית חדה. מאותם דברים רמים ונשגבים, בהם מצווה דוד את בנו ממשיכו לשמור
דרך ה' "למען יקים ה' את דברו: ...לא ייכרת לך איש מעל כסא ישראל", עובר דוד לצוות את שלמה בענינים
שנראים על פניהם כ"חיסול חשבונות" מר ונוקב:

"וגם אתה ידעת את אשר עשה לי[1] יואב בן צרויה... אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל... ויהרגם וישם דמי
מלחמה בשלום ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול"
(שם, ה-ו).
"והנה עמך שמעי בן גרא בן הימיני מבחורים... ועתה אל תנקהו... והורדת את שיבתו בדם שאול" (שם, ח).

ומאידך -

"ולבני ברזילי הגלעדי תעשה חסד, והיו באוכלי שולחנך כי כן קרבו אלי בבורחי מפני אבשלום אחיך" (שם, ז).

כמה תמיהות ישנן בפרשה זו:
ראשית, אם אכן כל כך חשוב לדוד לסגור חשבונות אלו, מדוע הוא אינו עושה זאת בעצמו? יתר על כן: אם אכן
חמור כ"כ חטאם של יואב ושמעי בן גרא, עד כדי כך שאינם נותנים מנוח לדוד עד נשמת אפו האחרונה - מדוע
אי אפשר סתם להרוג אותם בדין בעבור חטאם (קללת מלך ומרידה, ושפיכות דמים) המצדיק הוצאתם להורג,
ועל דוד להדגיש לשלמה שאין מדובר כאן בהריגה פשוטה אלא בדבר המצריך חכמה מיוחדת: "ועשית
כחכמתך" ו - "כי איש חכם אתה" (מל"א א', ב).
באשר לשמעי בן גרא, הדברים פשוטים יותר. המלך נותן את ההסבר בעצמו:

"ואשבע לו בה' לאמר אם אמיתך בחרב"

לאמר, דוד כפוי ע"י שבועה שקיבל על עצמו מיוזמתו (שמ"ב י"ט, כג-כד), שלא להרוג את שמעי.
אך באשר ליואב מתחזקת הקושיה ומעצימה בהמשך: אם היה יואב מחוייב מיתה על דם נקי אשר שפך, מדוע
לא יומת ע"י דוד? ואם אין דמו ברור - עולה תמיהה אחרת: בעוד שבעניין שמעי בן גרא נוקט שלמה בדרך
חכמה כדי להרגו - הטלת מאסר בית בלתי אפשרי כאמתלה, באופן שיביא את מותו על עצמו (פס' לו-מא), אצל
יואב, שלמה אינו עושה "חכמות" מיוחדות: הוא פשוט שולח את בניהו בן יהוידע להרוג את יואב בעודו אוחז
בקרנות המזבח כדין רוצח מזיד.
ואמנם, היו שפרשו שיואב מת בעוון מרידה במלכות.

"לפי שנטה יואב אחרי אדוניהו, וזה אם בעניין המלכתו אם בשאלת אבישג[2]... ראה בעצמו שהיה חייב מיתה
כמוהו, ולכן נס" (אברבנאל, פס' כט).

הסבר זה בסיסו, סמיכות המתת אדוניהו ליואב, ו"השמועה באה עד יואב, כי יואב נטה אחרי אדוניהו".
אבל, מפשטות הפסוקים עולה כי יואב לא נהרג בעוון מרידה - אלא בעוון הדם אשר בכפיו. וכך חורץ שלמה
את דינו, בצוותו את בניהו להרוג את יואב:

"עשה כאשר דיבר ופגע בו וקברתו... אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו, ויהרגם בחרב" (ב', לב).

אם כן, אם נהרג יואב בחטאו על הריגת שני שרי צבאות ישראל, מדוע לא עשה זאת כבר דוד? ואם אינו
מחוייב מיתה בעוונו - מדוע הרגו שלמה בחטא זה?

ב.

בפרשת השבוע אנו מוצאים מעמד דומה בו קורא האב הזקן ישראל לבניו לצוותם. אך גם במעמד נשגב זה,
מוצאים אנו את האב הזקן על ערש דווי נוקם ונוטר כנחש:

"שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם, בסודם אל תבוא נפשי ובקהלם אל תחת כבודי... אורו אפם כי עז
ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל".

המפרשים תמימי דעים, כי יעקב אינו מדבר כאן אלא על אותה פרשה אפילה בעברם של השנים: פרשת הטבח
בעיר שכם.
יתכן שניתן למצוא מספר הקבלות בין חטאם של שמעון ולוי, לחטאו של יואב: 1. בשני המקרים ראשית
הפרשה ותחילתה - בפגיעה באח. בשמעון ולוי - "על אשר טמא את דינה אחותם", וביואב - שפיכת הדם
הראשונה שלו ברשימת החטאים המוזכרים ע"י דוד הינה רצח אבנר בן-נר, כאשר יואב עושה זאת כגאולת דם
עשהאל אחיו ביד אבנר: "ויכהו שם החמש וימת, בדם עשהאל אחיו" (שמ"ב ג', כז). 2. בסיפור המעשה ניתן
למצוא מספר נקודות דמיון - בשמעון ולוי - שכם בן חמור מגיע אל יעקב למשא ומתן, כאשר הצעתו הינה
לפתוח דף חדש ובתמורה מבטיח (ומקיים) לפעול בקרב אנשי עירו למען הסכם "שלום חם". בני יעקב מוכנים
עקרונית לקבל את התנאי, אך הם מציבים תנאי מקדים לעסקה - ברית מילה, ושכם מזדרז למלא אחרי התנאי
הנוסף.
ביואב - מסופר לנו על אבנר בן-נר המגיע אל דוד גם הוא, עם הצעה לשלום חם "להסב אליך את כל ישראל",
ולפתוח דף חדש. אף דוד מציב לו תנאי מקדים נוסף - הבאת מיכל, ואבנר מזדרז לקיים את התנאי הנוסף.
3. בני שכם, כמו אבנר, נהרגים בהפתעה - כאשר הם סבורים ששלום להם, אינם חושדים בבעלי הברית (בני
יעקב/יואב) כאשר זה האחרון מנצל מצב חולשה רגעי כדי להורגם.
4. לאחר הרצח, ישנה תלונה חמורה מצד יעקב על בניו, ומצד דוד על יואב.
5. כתוצאה מן הרצח קיים חשש ממשי לשלומו של יעקב, "ואני מתי מספר ונאספו עלי והיכוני ונשמדתי אני
וביתי" (בראשית ל"ד, ט). דוד מבטא גם הוא חשש דומה "ואנוכי היום רך ומשוח מלך" (שמ"ב ג', לט).
6. בפרשת שכם, התורה מעניקה את זכות המילה האחרונה לשמעון ולוי אחי דינה "ויאמרו: הכזונה יעשה את
אחותנו?!" מה שנותן את התחושה שבאותה סיטואציה - הצדק עמם. ואע"פ שבפרשת אבנר מקראות מפורשים
הם להיפך - דוד מקלל את בני צרויה, ומסכם את הדיון בפרשה באומרו "והאנשים האלה בני צרויה קשים
ממני. ישלם ה' לעושה הרעה כרעתו", בפרשת אבשלום ובפרשת עמשא בן יתר שמורה ליואב המילה האחרונה.

ג.

מן ההקבלה בין פרשת דינה בשכם, ופרשיית יואב - מתחדד השונה שבין המקרים.
בעוד שבצוואת יעקב, עם כל היותו נוקם ונוטר לבניו עד יום מותו, הוא אינו מקלל את בניו עצמם: "ארור אפם
כי עז" ומפרש רש"י - "אפילו בשעת תוכחה לא קילל אלא אפם", וכן העונש שהוא מטיל עליהם הוא "עונש
חינוכי": "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". ומסביר הרמב"ן: "ובעבור זה יחלקם ביעקב - שלא יוסדו, ואפיצם
בישראל שלא יקהלו".
אצל דוד אנו מוצאים דברים קשים הרבה יותר: "ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלם שאל". כדי להבין
את יסוד ההבדל בין הדמויות השונות, נקרא את דברי הרמב"ן באשר למעשה שמעון ולוי:

" ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר... והרגו אותם חינם כי
לא הרעו להם כלל" (רמב"ן, בראשית ל"ד, יג).

לאמר - טענותיו של יעקב כלפי בניו מתחלקות לשנים: בכאן - כי הביאוהו בסכנה, ובפרשת ויחי על הריגת
חינם. בזמן מעשה דינה עצמו , היה זה זמן מלחמה, ומשפט העיר שכם - בבית דין שדה נגזר! ולא היה זה רצח
נקיים לחלוטים - שכן אנשי העיר שכם אנשים רשעים היו, וא"כ הריגתם אינה משוללת כל יסוד מוסרי. לפיכך
- הטענה של יעקב כלפיהם באותה שעה עצמה הינה על הכרעה טקטית שגויה. את הבעיה המוסרית החריפה
מעלה יעקב רק לאחר זמן - ערב מותו, אך אז הוא מסתפק בתוכחה קשה ובעונש חינוכי כדי למנוע השנות
המקרה. אך יעקב אינו דן אותם לחובה, על הכרעה שאולי היתה נכונה לשעתה. יעקב מבין, שהוא אינו יכול
להתנתק מן הנסיבות שהובילו את שמעון ולוי לרצח, ולדון אותם במנותק מהרקע בו התרחש האירוע.
מדוע א"כ ביואב הדין שונה? מדוע דוד אינו מסתפק בהטפת מוסר נוקבת ו"עונש חנוכי", ונוקט בעמדה
מפורשת וברורה: "ועשית כחכמתך ולא תוריד את שיבתו בשלום שאול", ובביצוע העונש עצמו - אינו מחפש
דרך ענישה מתוחכמת, והורג את יואב בחטאו.
האם כאן לא ניתן למצוא "קולות" למען יואב, כפי שמצאנו לשמעון ולוי?

ד.

דומה, שהמפרשים חלוקים בדעתם באשר לשאלה האחרונה - ובאשר לשאר השאלות בענינו של יואב הנגזרות
ממנה, אותן הצבנו בתחילת המאמר.
כיוון אחד, נוטה אכן להשוות את דין שמעון ולוי, ודין יואב.
איתא בגמרא (סנהדרין מח:):

"אמר רב יהודה אמר רב: כל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו של דוד

ומסביר האברנאל:

"ויראה מדבריהם ע"ל, שחשבו לשלמה עוון על מיתת יואב. כי אחרי שלא נהרג בימי דוד על מיתת אבנר
ועמשא, לא היה רואי שימות עתה... ומפני זה אמרו שנתקיימו בזרעו של דוד כל הקללות אשר קילל את יואב".

לאמר - כיון שבזמנו לא נידון יואב על מעשיו, א"א עתה - במנותק מן המקום והנסיבות - לדונו על עמשא
ואבנר. ולפיכך - לא היה ראוי למות. ואע"פ שבהמשך מסביר האברבנאל ששלמה לא שפך לגמרי דם נקי של
יואב, אלא גלגל את מיתתו בעניין אדוניהו[3], עם כל זה אומר האברבנאל כי "דוד לא ציוה בצוואתו על הריגת
יואב, כי אם על גירושו".
אך כיוון זה בפירוש, מוקשה מכמה טעמים:
1. מפשט הפסוקים, דוד חפץ במותו של יואב ולא רק בגרושו.
2. עדיין קשה: מדוע דוד נוקם ונוטר ליואב כל כך על מעשיו, בעוד שיעקב היה סלחן יותר כלפי בניו.
כיוון אחר בפרשנות, נוטה לחלק חלוקה חדה וברורה בין שמעון ולוי, ובין מעשיו של יואב בן-צרויה. בשמעון
ולוי מדובר במעשה חד-פעמי. ואף כי מדובר בטבח של עיר שלימה, לא מדובר ב"מנהג מגונה" הנשנה פעמים
רבות, אלא לכל היותר בתכונת אופי מגונה הזוכה לגינוי חריף ("ארור אפם כי עז") ואף לריסון, כ"עונש חנוכי"
שימנע מן המקרה להשנות פעמים נוספות. ביואב לעומת זאת, מדובר בתכונה שהפכה למנהג קבוע. המקרה
נשנה, ומשולש, עד שניתן לומר שליבו של יואב גס בשפיכות דמים.
יתר על כן, בעוד שמעשה שמעון ולוי נעשה מתוך חרון אף עצום על רקע חילול כבוד אחותם, הרציחות של יואב
(למעט רצח אבנר) נובעות מהחלטה חפוזה על הרג אנשים שיואב אינו מקדיש לה חשיבות מיוחדת. ואף דוד
מתאר את יואב כאדם הטובל בדם עד מותניו "ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו".
אם כן, בניגוד לשמעון ולוי, יואב הינו שופך דמים מובהק, ועל כן נשתנה דינו למוות.

ה.

שאלה אחת נוספת נותרה לנו עדיין ללא פתרון: אם מעשיו של יואב חמורים כל-כך, מדוע לא מבצע דוד בעצמו
את גזר הדין?
ונראה לעניות דעתי, שהתשובה לכך קשורה ביחסים הסבוכים בין השניים, יחסי נאמנות-כעס סבוכים
ומפותלים. ברצוני להציע שהמנעותו של דוד מהרג יואב, אינה נובעת מכך שיואב עצמו אינו ראוי למיתה, אלא
שאין זה מן הראוי שדוד ימית אותו.
דוד זוכר היטב שעובדת היותם של בני צרויה אנשים קשים סייעה לו לדוד לא מעט. הם אשר קרבו אליו
בברחו מפני שאול במערת עדולם, הם אשר נלחמו בעבורו באבנר בן-נר לאחר מות שאול, והם אשר כהנו כשרי
צבאות במלחמותיו של דוד. אל יואב בן-צרויה, ולא לאף אחד אחר פונה דוד בבקשו אדם הנאמן לו ללא
סייגים - לביצוע העבודה המפוקפקת של הריגת אוריה החיתי. ולא בכדי פנה דוד אל יואב, שכן מלבד היותו
אדם הנאמן למלך ללא סייג, דוד מכיר היטב אצל יואב את אותה תכונה של חוסר רגישות לשפיכת דם, ודוד
מנצל תכונה זו כדי להרוג את אוריה.
דוד זוכר מקרה זה של אוריה, המעיב כצל כבד על עברו, והוא אינו יכול לשכוח מיהו שביצע בעבורו אז את
העבודה. דוד - שבעצמו ניצל ונהנה מתכונה זו של יואב, הוא כבר "משוחד", ואינו יכול לדון את יואב על
מעשיו. כדי לדון אדם וכדי להוכיחו נדרשים מן הדיין נקיון כפיים לכל הפחות באותו תחום עצמו. יתר על כן,
דוד לא רק "נגוע" בחטא זה בעצמו, אלא אף קשור בהכשלת יואב בחטא זה.
לפיכך, נראה שדוד אינו יכול לדון את יואב בכך, אך דוד מכיר בחומרת מעשיו של יואב, והדם זועק מן
האדמה מבקש כפרה, כי הדם יחניף את הארץ. לכן מצווה דוד את שלמה בנו, לטהר את הארץ מן הדם השפוך
בה, כדי לכונן מלכותו על יסודות טהורים ולכפר לאדמה על הדם אשר שופך בה.

"ושלמה ישב על כסא דוד אביו, ותכון מלכותו מאד".

צימוקים

קמיעות

רמב"ם (הל' עכו"ם פי"א הט"ז):

"...ודברים אלו כולן דברי שרק וכזב הן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא
העלות על לב שיש תועלת בהן".

שו"ע (יו"ד ס"ק עט):

"מי שנשכו עקרב מותר ללחוש עליו... ואע"פ שאין הדבר מועיל כלום...".

ביאור הגר"א (על השו"ע שם):

"ואע"פ וכו' - הרמב"ם כך כתב בפירוש המשנה לפ"ד דע"ז, אבל כל הבאים אחריו חלקו עליו שהרי הרבה
לחשים נאמרו בגמרא ע"פ שמות וכשפים... וכן קמיעין בהרבה מקומות ולחשים רבים מלספר, והפילוסופיא
הטתו ברוב לקחה... וח"ו אינו מאמין בהם ולא מהם ולא מהמונם אלא כל הדברים הם כפשטן אלא שיש בהם
פנימיות, לא פנימיות של בעלי הפילוסופיא שהיא חיצוניות אלא של בעלי האמת".

הרב כדורי (הסכמה לקונטרס "תמים תהיה"):

"...כולם פה אחד אסור הגורלים וקמיעים... ולא כך הוא אלא כמו שכתב הרב המקובל ר' יהודה פתיא זלה"ה
כי הם מיוחדים בלשון בקשת רחמים... ועתה כמעט רוב כל כותבי הקמיעות העתיקו הנוסח של ר' יהודה פתיא
זלה"ה בעירק והם שמות ברורים בלי שום טעות... וברור הוא כדי להציל את ישראל שלא ילכו אצל הגויים
כידוע".


[1] כאן המקום להעיר, שע"פ פשט הפסוקים מייחס דוד ליואב שלושה חטאים שונים: את הריגת שני שרי
צבאות ישראל, ובנוסף את "אשר עשה לי יואב". ואע"פ שהיו שפרשו זאת לא כחטא שלישי אלא כהקדמה ל-
שני החטאים הבאים: "את אשר עשה לי" - אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל, נטו הפרשנים לראות זאת
כחטא אחר, נפרד. היו ביניהם (רלב"ג, אבן עזרא) שפרשוהו בעניין הריגת אבשלום, וכן נראה מפשט הדברים,
שכן הוא דבר הלמד מעניינו.
[2] "שאלת אבישג" - כאשר אדוניהו ביקש את אבישג השונמית משלמה ע"י בת-שבע אם המלך, מפרש זאת
שלמה כנסיון מרידה והורג את אדוניהו בעוון זה: "למה את שואלת את אבישג השונמית לאדוניהו, ושאלי לו
את המלוכה... וישבע המלך שלמה בה' לאמר... כי בנפשו דיבר אדוניהו".
[3] והזכיר את דמי אבנר ועמשא לא כסיבה האמיתי להריגת יואב, אלא כדירבון וזירוז לבניהו בן יהוידע
להורג את יואב אצל מזבח ה', בכך שבסה"כ מדובר בשופך דמים מרושע...

לעמוד הראשי ארכיון דף קשר חפש בדפי הקשר עשה מנוי לדף קשר כתוב לדף קשר